פרק 6

193 20 5
                                    

"זה כאן?" שאלתי נכנס עם הרכב בדרך עפר.

"עוד קצת בהמשך" הוא אמר. ואני ממשיך בנסיעה. הכול כל כך חשוך פה אני בקושי מצליח לראות משהו. והוא אמר לי בנוסף לכבות את הפנסים ברכב.

אני מתקדם באיטיות עד שאני מתחיל לראות עוד מכוניות. ואני עוצר מול משהו שנראה כמו אזור שהיה מיועד לבנייה ועכשיו הוא נטוש לחלוטין.

"קדימה" אומר ויקטור ואני יוצא אחריו.

"בוס!" אמר דריל פוגש אותנו.

"איפה הוא?" שאל ויקטור.

"בכניסה" הוא אמר מלווה אותנו פנימה.

כל כך קשה לראות איפה אנחנו נמצאים, הכול כל כך מאובק.

בפנים היו מספר מנורות שהיו מפוזרים במספר פינות אבל עדין היה קשה לראות משהו.

אך עדין יכולתי לזהות את האיש שהיה במרכז, יושב קשור על כיסא ישן.

יעקב...

הם עמדו סביבו כמו חיות טרף. צופים במנהיג מגיע מתוך הצלילים.

הפנים של יעקב נראו מעוכות גם מהזווית שאני עמדתי בה היה ברור שהוא לא הגיע לכאן מרצונו. הלב שלי הלם במהירות. האווירה במקום הזה...

גורמת לכל הגוף שלי לצמרמורת.

"יעקב..." אמר ויקטור את השם שלו בקול.

"מעניין כל כך לפגוש דווקא בך במקום כזה. אתה לא חושב?" הוא שאל מושיט יד לכיוונו של יוג'ין שמושיט לו זוג כפפות שחורות.

"מי היה מאמין שתגיע למקום כזה כל כך מהר לא?" הוא המשיך, לובש את הכפפות. ומוריד את הבלייזר שלו.

"כמה זמן נמשכת האופרציה הזאת עם משפחת לי?" הוא שאל ניגש אליו קרוב יותר.

אבל יעקב לא אמר מילה.

וויקטור דוחף לו אגרוף עוצמתי לתוך הפרצוף. מה שמעיף את יעקב הצידה והוא נופל על הרצפה.

הוא צועק בכאב.

"אני אחזור על השאלה... כמה זמן?" הוא יורד אליו ומושך את הפרצוף החבול שלו אליו, אבל גם הפעם יעקב לא מוציא מילה.

ויקטור בועט בו במהירות מעיף אותו שוב לכיוון אחר לגמרי.

"יש לי הרבה זמן אתה בטח זוכר למה הם קראו לי 'האריה הזועם' לא?" הוא צחק מרעיד את האפלה.

אבל גם הפעם... יעקב שמר על השקט.

זה נמשך דקות ארוכות... שבהם ויקטור המשיך לשאול אותו שאלות ולא לקבל עליהן אף תשובה. זה הרגיש כמו סרט נע שהוא לא הפסיק להקות אותו, שוב ושוב...

מעולם לא הייתי במצב דומה...

ומעולם לא ראיתי את ויקטור ככה...

משיכהWhere stories live. Discover now