תמיד אהבתי כאב. הוא ריתק אותי. אהבתי להרגיש כאב. ואהבתי לראות כאב. המבט הזה על פנים של אנשים כשהם נפצעו. אבל הכי אהבתי את המראה שלהם כשאחרים נפצעו, כמעט כאילו הם מרגישים את הכאב בעצמם. זה סיקרן אותי.
אהבתי גם להרגיש כאב. היה לי אוסף גפרורים, סכינים, מחטים, מזרקים, ועוד דברים מכאיבים בארון. לא עשיתי את זה כי זה עזר לי. עשיתי את זה כי אהבתי את זה.
לא הכאבתי רק לעצמי, אבל לא הכאבתי לאנשים. הייתי תופס חיות שמצאתי ברחוב, וחותך אותם, אבל עשיתי את זה לאט. היה לי טקס קבוע כל פעם- קודם הייתי תוקע מחטים ונעצים בכל מיני מקומות בגוף, אחר כך הייתי כורת להם את הזנב (אם היה) וכל מיני איברים אחרים ולבסוף הייתי מחדיר להם את הסכין דרך העצבים כמה פעמים ואז ישר ללב. אהבתי לשמוע את הרעשים שהם עשו כשהם סבלו. ידעתי שזה לא נכון, אבל לא יכולתי להפסיק. אני לא יודע מה ההורים שלי חשבו על כל זה, הם לא כל כך התייחסו אלי, הם נתנו לי לעשות מה שרציתי לעשות, הם לא תכננו להעביר זמן בשיחות איתי, או לבזבז כסף בכך שישלחו אותי לטיפול.
בבית הספר תמיד הייתי הילד הבעייתי, הבריון, זה שמושך לבנות בצמות, או מרביץ לכולם סתם בשביל הכיף. ההנהלה והמורים פנו להורים שלי כמה פעמים. אבל הם הבינו בסופו של דבר שהם לא יקבלו מענה, אז הם הפנו אותי לשיחות עם הפסיכולוגית. כמובן שהם לא נגמרו טוב. אתם רואים איך יצאתי בסוף.
אני חושב שעקפנו על השלב של ההכירות. אני כריס, רוצח סדרתי ופסיכופת, לשירותכם. ואתם? אני כבר יודע עליכם כמה דברים. לדוגמא, אתם קוראים את הספר הזה, אז אתם בטח אוהבים לקרוא, או שאתם ממש משועממים.
אני כריס פאלמר. וזהו סיפור חיי.
YOU ARE READING
מחשבות של פסיכופת
Fanfictionהצצה לתוך המוח של פסיכופת טריגרים פגיעה עצמית רוצחים דם פגיעה בבע"ח