בלאגן על מימדי

ואני חשבתי שנגמרו הצרות

הקדמה קטנה לחלק של הארי פוטר: אני מתעלם לחלוטין מכל מקרי המוות של האנשים הטובים שקרו במהלך הספרים, אבל הסיפור כן קיים, אז הארי רון והרמיוני מאד מפורסמים וכל זה. אה, והם עכשיו הלכו לעשות השלמה של הלימודים כשנה שמינית. זו נקודת הזמן שבה אני מתחיל.

נ.מ הארי

אחרי שירדתי מהכרכרות להוגוורטס ורציתי להיכנס, שמעתי רעש מהאזור שליד הדלת.

"הארי!" שמעתי משם קריאה. ידעתי לזהות גם מהמרחק הזה שזהו קולו של דמבלדור.

הלכתי אליו והוא סימן לי להיות בשקט, אז שאלתי אותו (בשקט): "למה אתה רוצה לדבר איתי בכזו חשאיות?"

"אה, זה פשוט מאד," ענה דמבלדור. "מכיוון שאם כולם היו יודעים, הייתה פה מהומה שלמה."

"מה יכול להיות כל כך גרוע?" שאלתי. "ו..אני יכול לספר לרון והרמיוני מה קורה אחרי שתגלה לי?"

"אני אענה קודם על השאלה השנייה שלך," אמר דמבלדור וגיחך. "מכיוון שאחרי שתשמע את התשובה השנייה תשכח את הראשונה."

"נו, אז אני יכול לספר להם?" שאלתי, והוא ענה "כן."

"יופי! מעולה!" אמרתי. "אבל עכשיו, ברצינות, מה קרה?"

דמבלדור הרצין. "לא ברור גם לי בדיוק מה קרה ואיך, אך הדבר מדיר שינה מעיניי," פתח דמבלדור, ואני תהיתי מה יכול להיות לא ברור לו ועדיין מפחיד אותו. כלומר, אם דמבלדור מפחד ממשהו זה מיוחד ומרתיע, וכך גם אם הוא לא יודע משהו. אז שניהם ביחד? פחד אימים! איך זה יכול להיות?

"מה שהצלחתי להבין ממה שקרה," המשיך דמבלדור. "הוא שנפתחו באיזורנו חורים על מימדיים שמחברים אותנו למימדים אחרים."

אם לומר את האמת, לא הבנתי את הבעיה. מה כבר יכול לקרות?

"יופי, מגניב, מה הבעיה?" אמרתי את תהייתי בקול רם. "אז יבואו אנשים משונים ונחמדים עם כוחות משונים מהעולמות שלהם! מה יקרה?"

דמבלדור נאנח, כאילו הטילו עליו להסביר חומר לבגרות לילד בגן, והתחיל להסביר:

"הדבר הזה בעייתי משלוש סיבות:
1) גם אם אתה באמת צודק בהשערות שלך לגבי מי שיגיע, האנשים הנחמדים האלו ייתקעו פה בלי דרך לחזור למקום שממנו הם באו.
2) מה יקרה אם אתה טועה, והם לא אנשים נחמדים? מה אם הם יהרגו אנשים? יכול להיות שיש להם כוחות גדולים ומסובכים מכדי שנוכל לעצור אותם!
3) מה אם זה בכלל לא יהי אנשים? מה אם אלו יהיו יצורים מרושעים, או מהויות רבות עוצמה ורשע? זה יהיה מאד בעייתי.
במילים אחרות, אנחנו לא יכולים לנחש מה יקרה לפי מה שהיינו רוצים שיקרה, ואז לתכנן לפי זה את העתיד."

"הבנתי" אמרתי והשפלתי את ראשי. באמת המצב הזה מסוכן. "ואני חשבתי שנגמרו הצרות..."

"ועכשיו אני אוכיח לך שצדקתי" אמר דמבלדור, עם חיוך שובב על פניו.

לא הבנתי במה מדובר. "על מה אתה מדבר?" שאלתי, ודמבלדור רק צחק וענה. "הנה, אתה רואה שצדקתי?"

זה היה די מעצבן, ורציתי לדעת על מה הוא מדבר.

"בסדר, אז צדקת." אמרתי. "אבל במה?"

"בזה שתשכח את השאלה השניייה!" אמר דמבלדור, ושנינו צחקנו והצטרפנו לאולם לפני שישימו לב שנעלמנו.

----------------------------------------------

אווץ'. איה. זה כואב לי. זה כל כך לא סגנון הכתיבה שלי. איה.

לא משנה, אני אשרוד. נמשיך הלאה.