בלאגן על מימדי

עכברוש חסר מזל

הפרק הזה מסופר מנקודת מבטה של סרינה מסדרת הספרים "סרינה". אין צורך לדעת עליה דבר מלבד זה שהיא חיה בעבר של אמריקה, יכולה להפוך לפנתרה שחורה, וגם בצורת האדם שלה יש לה כמה תכונות חתוליות ופראיות. ועל פי הפאנפיק שלי היא בת 17.

נ.מ. סרינה

היום שלי נגמר בצורה לא כל כך מוצלחת, בלשון המעטה. ניסיתי להתאמן על להפוך לפנתרה שחורה יותר מהר מהרגיל, וזה לא הלך ממש טוב. מזל שהתאמנתי באמצע היער.

כשאני אומרת את זה, אני מתכוונת שזה הלך ממש גרוע. התוצאה הייתה שהפכתי לפנתרה על שתי רגליים אנושיות ושתיים של פנתרה, וראש של פנתרה בצבעים של ראש אדם. וכל זה היה רק בשביל שאהפוך לפנתרה בשתי שניות ולא בשלוש. לא שווה את זה.

הפכתי בחזרה לבת אדם, אבל בגלל הניסיון הכושל הזה איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי. זו הפעם הראשונה שאני מאבדת שיווי משקל בכל החיים שלי! מעכשיו אני לא אנסה למהר את התהליך. אבל תוך כדי נפילה (וחשיבה) הרגשתי הרגשה מוזרה.

הרגשתי שאני נמצאת עוד פעם בארובה שבה התחבאתי מאדון ת'ורן אבל למטה האש דלקה, ואז עפתי למקום בו נולדתי בעוד הוא מתנהג כמו הגלימה השחורה (תשכחו שאמרתי את זה, אין לי כוח להסביר). זה אומר שזה הרגיש שאני נמעכת ותוך כדי הכל נהיה רותח, ואז עץ מרביץ לי. לא נעים בכלל.

קמתי, מתאוששת מהדבר המשונה הזה שקרה לי, ושמתי לב שהיער נראה שונה לחלוטין, וכל מה שנשאר הוא ענף שנתקע בשמלה שלי.

האדמה, העצים, החיות, ואפילו האופק שמחוץ ליער, כולם השתנו! (כשאמרתי האופק שמחוץ ליער, התכוונתי לכך שהייתה שם טירה ענקית.)

לא הבנתי בדיוק איך זה קרה, אבל הבנתי בערך מה קרה: עברתי למקום אחר, שמרוחק מהבית שלי מאד. כנראה שאני אפילו לא באותה יבשת, כי אין באמריקה כאלה טירות. ואני חשבתי שנגמרו הצרות...

התיישבתי על אבן וחשבתי מה לעשות. הרי אני לא יודעת מה הכיוון הנכון, וגם אין סיבה שאני אדע את הכיוון הכללי. כנראה שאני סתם אבחר כיוון אקראי.

תוך כדי שחשבתי על דרך לבחור כיוון באקראי, עכברוש חסר מזל עבר בסביבה שלי, ואני תפסתי אותו אפילו בלי לחשוב. אחרי שחשבתי קצת, הבנתי עד כמה הוא חסר מזל.

הרעיון שלי היה לסובב את העכברוש מהזנב ואז לעזוב, וללכת אל הכיוון שאליו הוא יעוף. הוא ממש חסר מזל.

סובבתי אותו ועזבתי, והוא עף לכיוון הטירה (בערך). שמעתי את העכברוש מתנגש במה שהיה שם (כנראה עץ) ושמעתי משם אנקת כאב, אבל לא ממש התייחסתי לזה שעכברושים לא נוהגים להאנק בכאב. קרו לי דברים מוזרים יותר.

הפכתי לפנתרה (תוך שלוש שניות, לא לקחתי סיכון) ודהרתי לכיוון הטירה. שום דבר לא היה גורם לי לעצור ולהסתכל, אפילו לא אם היה שם אדם שצלה למוות את העכברוש שזרקתי. אלא אם כן היה שם דרקון.

כמובן, לא אמרתי את זה בצחוק. באמת היה שם אדם שצלה למוות את העכברוש שזרקתי. סתם, סתם, אמנם אני לא באמת יכולה להגיד שלא היה שם אחד כזה, אבל התכוונתי שבאמת היה שם דרקון.

הדרקון היה שחור וגדול, הוא עמד באמצע קרחת יער ענקית, וידע לירוק אש. גיליתי את זה ברגע שהוא ראה אותי, כי הוא מיד שאג בעוצמה שאין לתאר, וניסה לירוק עלי אש.

בזכות היותי פנתרה עם מוח אנושי, היו לי גם זריזות ומהירות, וגם שכל מספיק כדי להבין איפה הוא הולך לירוק פעם הבאה. לולא זה הייתי הופכת לפנתרה צלויה, ולא נראה לי שאני רוצה להיות דבר שכזה.

לאחר כמה ניסיונות, הדרקון ממש התעצבן, והתכופף כדי לאכול אותי בביס אחד וזהו. במקום לתת לו לאכול אותי, החלטתי לקפוץ לו על הראש. כמה לא מנומס מצידי.

מסיבה כלשהי זה לא היה נעים לדרקון, והוא הרים את הראש שלו במהירות שבה לא יכולתי להמשיך להיות שם גם אם הייתי קואלה. מה שטוב, זה שהוא העיף אותי לכיוון שאליו התכוונתי ללכת בכל מקרה.

הבעיה הייתה שאני לא יכולתי לשרוד כזו נפילה, גם בצורת הפנתרה שלי. כמעט שהתרסקתי לי על אדמת היער, אבל הצלחתי להיתפס על עץ אחד ברגע האחרון וכך ריככתי מאד את הנפילה וניצלתי.

המשכתי לדהור, הפעם לאט יותר, ואחרי חמש דקות בערך הגעתי לסוף היער.

כשהגעתי לסוף היער יכולתי לראות את הטירה הרבה יותר טוב. הפכתי בחזרה לבת אנוש, והסתכלתי על הטירה. היא הייתה מפוארת, וענקית, ופשוט לא הייתי יכולה להפסיק להסתכל עליה. עד שילד משונה הגיע.

כשאני אומרת משונה, אני לא מתכוונת מבחינת המראה החיצוני שלו. הוא דווקא היה נראה נורמלי, עם שיער חום ועור די שזוף, והוא היה נראה בערך בגיל שלי.

הדבר המוזר בו היה הדרך שבה הוא הגיע. הוא הגיע על חתיכת אדמה מרחפת, ונחת לידי. הוא הסתכל עלי בעיניו הבוערות ושאל "מה קרה לארוורלד?"

-----------------------------------------------

והנה, עוד שני פרקים פה, אחרי שני פרקים ב'פרסי ג'קסון בערים האבודות' ואחד ב'החצויים יוצאים ממצריים'. אני כל כך טוב בלכתוב פרקים.

ולמי ששאל, אני מתכוון לעשות פאנפיק שכאילו מקביל לזה, שבו אני מתחיל את הכל אותו דבר בערך, אבל אז הכל מתחרפן. כאילו, לגמרי. זה יהיה סיפור שלם בפני עצמו.

ולמי שמכיר את המקור, אני פשוט הולך לשלב פה את בלאגן על מימדי בהוגוורטס עם זה של מקום אחר, ולכן קוראים לזה פשוט 'בלאגן על מימדי'.

זהו להיום, להתראות!