המשחק של ביילי

פרק 13

ביילי:

אני לא נוהגת לקלל הרבה, אבל כשמילי והמשרתים שלה לידי? אין לי ממש ברירה.
"מה את חושבת שאת עושה, כלבה." מילי הסתכלה עליי במבט כועס כש׳בטעות׳ דחפתי אותה לאחר שביקשה (דרשה) מילד תמים לנקות לה את הרגל אחרי שהיא שפכה מים על עצמה.
אני נשבעת, כל מי שנתקל במילי לאורך היום, הופך להיות מדוכדך, ממש כמוני כשאני רק מסתכלת עליה.
"אופס." עניתי, אני לא מצטערת על דחיפה קטנה, כשברור שזה הגיע לה.
"אופס?" היא חזרה אחריי בטון לעגני והרימה את גבתה. ואז, ישר ולעניין, כמובן שהיא תתחיל לתקוף, ממש כמו כלב. "את יודעת ביילי, את תמיד מנסה לרדוף אחרי הצדק, כאילו את הכי קדושה בעולם, שנינו יודעות שאת ממש לא ככה."
צחקתי בקול כשהאנשים מסביבנו עצרו את מה שהתעסקו בו והתחילו להסתכל עלינו. אני שונאת מהומות.
טוב, אין לי בעיה שיסתכלו עליי,כי בהחלט יש על מה להסתכל, אני לא מאשימה אף אחד.
אבל כשמילי מעורבת בסיטואציה ? זה אף פעם לא סימן טוב.
"אני לא קדושה, מי כן? אבל לך אין זכות לדבר כשאת בגדת עם החבר של החברה הכי טובה שלך, נכון?"
"תתקדמי מהנושא הזה כבר!"
מלמולים החלו להישמע מסביב, ואני כבר דיי בטוחה שכל בית הספר מסתכל על הריב הילדותי הזה.
אני לא נוטרת טינה למילי לגבי הבגידה, זה לא החלק שהזיז לי. הזיז לי שהיא הייתה החברה הכי טובה שלי, זאת שסיפרתי לה הכל, ובסופו של דבר, הפרצוף האמיתי שלה התגלה: כלבה בוגדנית.
"אני צריכה להתקדם? מה לגבייך, מיל? אה? את יודעת, הייתי מוכנה להתעלם מהכל, הייתי מוכנה לסבול אותך בשקט, אבל את פשוט לא עוצרת! את מאמללת לי ולילדים תמימים את החיים. את כל כך מסכנה שאת לא יכולה לנקות לעצמך את הרגל ממים? באמת? את באמת מצפה ממני לשבת בשקט ולראות אותך דורשת מאנשים שלא עשו כלום דברים שאת בבירור יכולה לעשות בעצמך? יכלת לעזוב אותי בשקט, יכלתי לסלוח לך! אולי אפילו לחייך אלייך במסדרונות מדי פעם, אבל לא! את תמיד מכל סיבה נטפלת אליי, אם זה בגלל הדרך שבה אני נושמת, או איך אני הולכת, או איך אני פאקינג אוכלת! אז לא, מילי. אני לא האחת שצריכה להתקדם."
ההרגשה הזאת, סוף סוף להוציא הכל, ומול כולם, שיגלו את הפרצוף האמיתי שלה, למרות שאני לא בטוחה שאפשר לא לגלות.
היא הסתכלה עליי בשוק, אובדת מילים, היא הסתכלה בפאניקה מסביב, כאילו מצפה למישהו שיבוא להציל אותה מתוך קהל האנשים שהתאספו סביבנו.
סליחה, מיל. אבל כולם שונאים אותך, ותנחשי מה? זאת הייתה העבודה שלך.
עם זאת, הסתובבתי, והלכתי. אין לי מה לעשות שם יותר. מרגישה טוב יותר משאי פעם הרגשתי כשניצחתי את מילי שוב פעם באחד מתוך הריבים הרבים והלא נגמרים שלנו.
אני משערת שזה ישתיק אותה לפחות לשבועיים.
הקהל שהתאסף מסביבנו פינה לי את הדרך בכדי שאוכל לעבור, כולם עדיין עמדו שם, המומים מההתפרצות שלי. טוב, הם לא ראו כלום.
אני יודעת שאייברי אוליביה וברוקלין מסתתרות בקהל איפה שהוא, מעודדות אותי בלב.
אני לא יודעת למה הלכתי לשם, אבל הרגליים שלי הפנו אותי אל הגג שהכניסה אליו אסורה בהחלט.
זה ממש מצחיק מצד ההנהלה לחשוב שמישהו מהתלמידים פשוט ילך ויקפוץ מהגג. למרות שבית ספר זה בהחלט סיבה לרצות לקפוץ מהגג, אף אחד לא יעשה את זה כאן. או שכן? לא שופטת.
בכל מקרה, אני רק רוצה אוויר צח, כי מילי פשוט דורשת שאני אחנק.
עליתי במדרגות אל הגג, ושכבתי על הרצפה, מסתכלת על השמיים ונאבדת בתוך המחשבות שלי.
עברה לה שעה, ולהחזיק את עיניי פתוחות נהיה קשה יותר מרגע לרגע, אז לא נלחמתי בזה, ועצמתי אותן.

***

נואה:

אני יכול להשבע שהאישה הזאת משוגעת.
חרדה חברתית מפחדת ממנה.
ביילי פשוט פתחה הכל על המעודדת הראשית, שלא הייתי זוכר את שמה אלמלא ביילי לא הייתה מזכירה אותו כשצעקה עליה מקודם במסדרון.
"אני מתחיל לחבב אותה." מאט אמר בחיוך כשהתאספנו מסביב כמו רוב השכבה שלנו.
רציתי לומר לו להיזהר, אבל אז עצרתי את עצמי.
אף אחד לא יודע שיש לי אובססיה סודית קטנה לביילי, חוץ מלוגן, שהסתכל עליי בחיוך יודע כששמע את לוגן וראה את הבעת הפנים שלי, נתתי לו מבט שאומר ׳תסתום׳ וסובבתי את ראשי כדי להסתכל על מה שקורה, אבל אז לא ראיתי את ביילי, מתי היא הספיקה ללכת?
רציתי ללכת לחפש אותה מיד אבל אז השעון צלצל, ולוגן במילה היותר נחמדה משך אותי אל הכיתה, במילה הפחות נחמדה משך אותי אל הכיתה.
ואז כשראיתי את המורה לספרדית נכנסת, גם נזכרתי למה: מבחן. בספרדית. עכשיו.
ובמקום להתכונן אליו, התעסקתי בביילי.
מה חדש?
השיעור היה ארוך ומייגע, סיימתי את המבחן בכמה דקות, למרות שאני בטוח שיש לי לפחות כמה טעויות. אני משער על לפחות תשעים וארבע.
כשהשעון סוף סוף צלצל, כמעט רצתי להגיש את המבחן.
לוגן, גם הגיש את המבחן, אבל בהצצה קטנה, ראיתי שכמעט הכל ריק, הייתי יכול לנחש את זה גם בלי להציץ.
זה לא שלוגן אידיוט מטומטם, פשוט לא אכפת לו.
למרות שאני דיי בטוח שהוא עושה את זה רק בכדי לעצבן את אביו.
אני לא ממש מכיר את אבא של לוגן, אבל ממה ששמעתי, הוא לא אבא טוב. בכלל.
הוא דורש מלוגן דברים, הרבה דברים, והסיפורים של המשפחה שלו מאוד מסובכים, אבל אבא שלו? אני יודע שהוא חתיכת מניאק.
המשפחה של לוגן היא נושא רגיש אצלו, לכן אני לא מדבר על זה הרבה, אבל אם יש ללוגן דבר שהוא הכי אוהב? הדבר הזה זה לעשות דווקא לאבא שלו.
מאט גם הגיש את המבחן, אבל הוא הספיק ללכת כבר, וסאם, סאם עדיין בודק את המבחן שלו, כנראה בכלל לא בטוח בעצמו.
עדיין לא דיברנו על מה שקרה עם אייברי באותו יום, רשמתי לעצמי לדבר איתו על זה.
אני ולוגן יצאנו מהכיתה, וניגשתי ישר ולעניין.
"אני הולך לחפש את ביילי."
"מובן," הוא טפח על כתפי, "היא על הגג. ראיתי אותה הולכת לשם."
כמובן שהיא על הגג.
לוגן הלך לקפיטריה בזמן שאני מיהרתי אל הגג, עם לב דופק ותקווה שהיא עדיין שם.
עליתי במדרגות אל הגג יותר מהר משאי פעם עליתי על מדרגות בחיי, והצצתי אל תוך הגג.
עם רגשות מעורבים, הרמתי את עצמי למעלה והתחלתי לחפש בעיניי את ביילי, משהו שמאז שעברנו לפה מבית הספר השרוף עד היסוד שלנו, עשיתי הרבה מאוד.
יותר מדי, אפילו.
ואז, עיניי נחתו עליה.
היא נרדמה, גיחכתי לעצמי. ברור שהיא נרדמה כאן.
ניגשתי אליה בזהירות, לא יודע ממש מה לעשות.
היא כנראה תצרח אם היא תראה אותי כשתתעורר.
רציתי להאמין בכל מאודי שזאת מסיבה אחרת לגמרי, אבל זה לא.
ישבתי לידה לאט ובשקט, לא רוצה להפריע לשינת היופי שלה.
בעדינות רבה, הזזתי את הראש שלה בכדי שינוח על הירכיים שלי.
אני לא יודע כמה זמן הסתכלתי עליה, אבל בחנתי את פניה החלקות, הריסים העבים שלה, הנמשים העדינים שלה, העור הזוהר שלה.
פאק אני צריך עזרה.
נפלתי חזק. אני בקושי דיברתי איתה, ואני כבר מתנהג כמו מזדיין אובססיבי וקיטשי.
הנמרה הזאת דפקה אותי לגמרי, ואני מרגיש שזאת רק ההתחלה.