**אזהרת טריגר התאבדות**
היי לכולן.ם!
רציתי לכתוב איזה הקדשה קצרה מהלב.אני לא ממש משתפת את האנשים שקרובים אלי בזה שאני כותבת, ובטח שלא נותנת לקרוא. לא יודעת למה, אולי כי אני חושבת שזה לא מספיק טוב או שאני מרגישה שזה עושה אותי פגיעה.. מה שכן, הראשונה שהיה לי האומץ לתת לה לקרוא את הסיפור שלי היא סגוש החברה היקרה שלי ❤️
לפני שלושה חודשים סגוש באה לישון אצלי, היה לה קשה בבית והיא חיפשה קצת לברוח. כשהיא הייתה אצלי היא הרגישה שהיא מראה לי צד מאוד פגיע שלה. הצד העצוב, הדיכאוני והחרד שלה. היא אמרה לי שהיא מפחדת שאני כבר לא יאהב אותה. הוצאתי את הלפ טופ שלי ופתחתי לה את הקובץ שאני כותבת עליו. שאלתי אותה: "סגוש, אם את תקראי את מה שאני כותבת זה ישנה את מה שתחשבי עלי?" והיא ענתה לי: "יעלי, אין שום דבר בעולם שתוכלי לעשות או להגיד שישנה את מה שאני חושבת עליך". על זה עניתי לה: "יפה, גם הדיכאון שלך לא יכול לשנות את מה שאני חושבת עליך, אני אוהבת את כל הצדדים שבך". סגוש קראה מהסיפור (הלא גמור בזמנו), וזה הסיח את דעתה קצת מהמחשבות הקשות שלה. לצערי, סגוש שלי לא סיימה לקרוא את הסיפור. היא לקחה את חייה שבועיים אחרי אותו יום.
אז סגוש אני רוצה להקדיש לך את הסיפור שלי, אני רוצה להקדיש לך עוד הרבה דברים אבל כרגע זה מה שיש לי.. אני מקווה שאת סופסוף נחה לך, אני מקווה שמצאת את השקט שכל כך חיפשת. תודה שהיית חברה שלי, היית החברה הכי טובה שיכולתי לבקש, גם אם בסוף כבר לא האמנת בזה.
כתבתי את הסיפור מנקודת המבט של מאט, שעבר אובדן מטלטל והתמודד עם תחושת האשם והמורכבות שסביב התאבדות. הייתי צריכה רק לנחש מה הוא בטח מרגיש או חווה, לא ידעתי כמה זה יהיה ברור עבורי כמה חודשים אחרי. בקריאה חוזרת קראתי שיחה שכתבתי לפני ההתאבדות של סגוש, שיחה של מאט וסיידי. מאט משכנע את סיידי להמשיך לחיות ואומר לה לא להיתקע בשניה הקשה של הטראומה ולצאת החוצה ולאסוף עוד שניות טובות. אז עשיתי כמו שמאט הציע ויצאתי לאסוף עוד שניות טובות!
אז תודה לכן הקוראות המדהימות שלי, תודה על עוד שניות טובות. תודה לכל מי שקרא גם אם את כל הספר או גם אם רק משפט. זאת זכות גדולה וזה לא מובן מאליו שאנשים ישקיעו מהזמן שלהם בקריאה של משהו שכתבתי. תודה על ההצבעות, התגובות, והזמן. אני אוהבת מלא ושולחת חיבוק לכל מי שצריך כזה ❤️
אוהבת,
יעלי
YOU ARE READING
הפנים שלה
Любовные романыמת'יו סאליבן רוצה לעבור את השנה האחרונה בתיכון החדש בלי שישימו לב אליו, הוא רוצה להסתתר בצל. הספיקה לו השנה החולפת בה הוא ספג איומים, בריונות וחווה טראומה שטילטלה את עולמו. עכשיו זה הזמן שלו שיעזבו אותו בשקט. זה הזמן שלו לנסות להירפא ולהתקדם קדימה...