אני, עצמי ואנוכי 4.0

הידעתם?

הספר הזה קיים מאוגוסט 2020

שזה... הרבה זמן.

בזמנו עוד הייתי בשנת שירות, מי היה מאמין.

מאז הספקתי לסיים שנת שירות. להתחיל צבא. להשתחרר. להתחיל לצפות בסדרות אסייתיות. להתחיל לשמוע מוסיקה קוריאנית (קייפופ וגם שאינה קייפופ, כי להקות רוק קוריאניות זה זן מדהים). שלושה סבבי מילואים רק בשנה האחרונה. טיול תרמילאים של חודש מפורטוגל לספרד (קמינו דה סנטיאגו) קפיצה לגיאורגיה. מועדפת. סוף מועדפת. התנדבות בטנזניה בין לבין. אנטון כלבי האהוב נפטר. הבאנו אחד חדש ושמו דוּבי והוא תפלץ קטן גדול.

קרו הרבה דברים בארבע שנים.

והספר הזה עדיין קיים. וואו.

כל הכבוד.

לא קראתי יותר מדי, לצערי, אבל כן התקדמתי מאוד עם ההמשך של במה מאולתרת (הדרן - שפורסם בשעה טובה!)

גם לא כתבתי כאן יותר מדי. כי איבדתי עניין. כי שכחתי מזה. כי לא ידעתי מה לכתוב. כי כבר כתבתי מה שרציתי ביומן הפיזי שלי (כן כן יש אחד כזה.) כי כל מיני סיבות.

אז אני קצת עמוד רפאים, אז מה? אני רוח רפאים חיה ונושמת. אני אדם נשכח ונעלם. אני אדם זמני. תפקידי בעולם לפגוש אנשים לפרק זמן מסוים, לתת להם כמה תובנות חדשות על החיים ולהיעלם. וזה בסדר. מי שחשוב נשאר. גם אם לא הרבה.

וכרגע בעיקר מגרד לי הפרצוף. יש לי הרבה סימנים שמקורם לא ידוע אך החשדות ישנם (מתחילים בש' ונגמרים בשיניים של דובי). הרקה שלי כואבת כי אתמול דפקתי את הראש בצד של הדלת. שבוע שעבר נפלה עליי דלת (כזאת של ויטרינה. מעץ. זה כאב.) ומתישהו בין לבין גם נתקעתי בחלק העליון של חלון רכב. אולי זה גם קרה אתמול.

אולי זו הסיבה לזיכרון הגרוע שלי. הרבה מכות בראש. זעזוע מוח קל.

תמיד הייתי ילדה נזק. זה בסדר.

מקווה שעברו עליכם ארבע שנים רוויות חוויות ותובנות ומעשיות והגשמות ורגשות. מי ייתן שגם הארבע הבאות יהיו כאלה (רק בלי הקטע של הקורונה. או המלחמה. או משהו דומה.)

~לילה טוב~

קחו שיר: