קמפיין כפול

פרולוג -1

חמש שנים.

חמש שנים שאני עובדת במשרד הזה, אוספת כל מטלה קטנה כמו פיסות נייר שהתעופפו ברוח, מסיימת כל משימה, עונה על כל אימייל, משתתפת בכל ישיבה, מכינה מצגות שאחרים מציגים במקומי. נותנת כל פיסת מאמץ, וכל פעם, איכשהו, אני נשארת מאחור. "עוד לא בשלה," "עדיין לומדת," "תגיעי לשם, אליזבת'. יש לך עוד זמן."

אבל כמה זמן עוד? חמש השנים האלו הרגישו כמו ריצה על מסלול אינסופי, והתחושה הזו, של אף פעם לא להיות "מספיק טובה", הפכה להיות חלק ממני.
בכל פעם מחדש, אני נכנסת לבניין הזה, גובהו המפלצתי תמיד מזכיר לי כמה קטנה אני ביחס לדרישות של קריאטיבה.

הבניין הזה, שבו יושבת החברה, היה עבורי מגדל בלתי עביר - חומת זכוכית שקופה וקרירה.
גורד שחקים מרשים, עומד מעל העיר כמו מגדל שמירה, מגן על תעשיית השיווק מפני הפשוטים שמנסים לפרוץ פנימה. הלובי? מפואר מדי. קירות זכוכית, תקרות גבוהות כל כך, מעליות שנוסעות ללא הפסקה כמו רכבת שאין לה סוף.

בכל בוקר אני חולפת על פני הקירות הללו, מנסה לשמור על מראה חיצוני של רוגע ושליטה. אבל בפנים, כל פעם מחדש, תחושת העצבנות עולה בי. עיצוב מודרני, שיש קר, חללים פתוחים - כל פרט ופרט בצעקנות המשרד הזה גורם לי להרגיש כמו חלק זעיר במערכת ענקית, מקום שבו קשה לשים לב אם אני בכלל קיימת.

אבל הבוקר הזה הרגיש שונה.
כשקיבלתי את ההודעה מאנטוניו, המנהל שלי, משהו בתוכי ידע שזה לא סתם.
זה לא עוד עדכון יומי או פגישה חסרת חשיבות. לא. זו הייתה הזמנה ישירה למשרד שלו. הזמנה שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
משהו באוויר הזה היה כבד יותר מהרגיל, מלא בהבטחה למשהו גדול.

נכנסתי ללובי המרשים, הפעם משתדלת להישאר מרוכזת, להדוף את המחשבות שמאיימות להשתלט.
הראש שלי כבר היה במשרד שלו, אבל הלב שלי? הוא דפק בחוזקה, מהיר מדי, כאילו מנסה לברוח ממני.
וככל שהתקרבתי למעלית, התחושה הזו רק התגברה.

המעלית הגיעה במהירות ואני עליתי לקומה הגבוהה ביותר.
התקרה נמוכה מעט יותר בקומה הזו, התאורה רכה יותר.
אני תופסת מבט מהיר על ההשתקפות שלי במראה המבריקה - לבושה מהודרת כרגיל, השיער החום שלי חלק, גולש, וכמובן, עקבים תמיד. אני בהחלט נראית מקצועית, אפילו רגועה, אבל הלב שלי מסרב לשתף פעולה. הוא דופק בפראות, והידיים שלי - כמה שהן מזיעות.

כשהמעלית נפתחת, אני עושה את דרכי אל דלת המשרד המהודרת של אנטוניו.
שוליים קרים של עץ כבד - אני נושמת עמוק, מנסה להחזיק את עצמי לפני שאני דופקת.

"תיכנסי, אליזבת'," נשמע קולו החד, כאילו כבר ידע שאני שם.

אני נכנסת פנימה.
המשרד של אנטוניו תמיד גורם לי להרגיש כאילו אני נכנסת למקדש של הצלחה.
שולחן עץ כבד, קלסרים מסודרים בקפידה על מדפים, קירות מלאים בתמונות של קמפיינים מהעבר. אבל הנוכחות האמיתית הייתה תמיד אנטוניו עצמו - האיש שמנהל את כל העסק הזה כאילו הוא נולד בשביל זה.