מבצר האש

2

אמור

"ברוכים הבאים לטקס החניכה," אומר אחד מהם, גבר באמצע שנות העשרים לחייו ששערו החום אסוף בפקעת וזקנו קצוץ. יש לו קול מחוספס ומגרה. הוא חתיך כמעט כמו החבר המעצבן שלו. "הלילה נמיין אתכם לכיתות לפי הרמה שלכם," הוא מסביר וקולו מהדהד בינינו. סקרנות מתעוררת בי.

"אני תת רמה, חבל בשבילי," אני ממלמלת לליז והיא מחניקה חיוך.

בלייד נועץ בי מבט. אני מתעלמת.

"כל אחד מאיתנו ייצא מכאן הלילה עם כיתת חניכים חדשה. אתם עוד תכירו את כולנו. לי קוראים דאגר, קפטן דאגר בשבילכם." עוד שם מזוייף. אני תוהה אם יש קשר בין שמו לבין הפגיונות התלויים על חגורתו. "זה בלייד, כפי שכולכם יודעים," הוא מניח את ידו על כתפו של בלייד, שנותר קשוח. אני לא רואה סכינים על גופו, אבל לא טיפשה לחשוב שהוא לא מחביא אותם. "מעתה והלאה תקראו לו קפטן בלייד. אתם לא רוצים להסתבך עם בלייד, תאמינו לי. אל פאקינג תתעסקו איתו," הוא ממש לא צוחק.

חלק מהחניכים זעים בחוסר נוחות, אבל אף שרירי בפניי משתתף במפגן החרדה.

"זו קפטן ספייק," הוא מסמן בפניו לעבר הבחורה, "אם תכעיסו אותה תגלו כמה עוקצנית היא יכולה להיות." ספייק נראית לי מעורבת, חצי אפרו-אמריקאית וחצי לבנה. התוצר מרהיב. יש לה עור כהה ומתוח על גוף חטוב ועיני חתול כחולות המוקפות בשיער שחור קלוע לצמות עבות. לא קשה להניח שהיא קשורה מאוד לחנית התלויה על גבה.

"וזה קפטן גאן," הוא מסכם ומחווה בידו לגבר בעל עצמות לחיים גבוהות ושפתיים בשרניות שמשך את שערו הבלונדיני לאחור בג'ל. לעזאזל. גם הוא לוהט. "מי שייפול בגורלו ללמוד עם קפטן גאן, שיחשיב את עצמו בר מזל."

החניכים מחליפים מבטים זה עם זה, ואני לא צריכים שאף אחד מהם ידבר כדי להבין שכולם סימנו לעצמם כמטרה להגיע לקפטן גאן.

חיוך נפרש על שפתיו של דאגר. "עכשיו, בלי הרבה קשקושים, בואו נתחיל במבחנים. את שאר המידע כבר תקבלו כל אחד מהקפטן שלו." הוא משפשף את כפות ידיו. אני תוהה למה בלייד הוא היחיד שאינו לבוש כמו האחרים. כל הקפטנים לובשים מדים ורק הוא בלי. זה לעולם לא יכול להיות סימן טוב.

"תעיפו מבט בקצות עמודי התווך של האמפי," דאגר מורה וכולם מביטים מיד, כל אחד לכיוון אחר, כי יש כאן לפחות עשרה עמודים, והם גבוהים כמו בניין. "בקצה כל עמוד נמצא לפיד. המטרה פשוטה מאוד: להדליק אותו," קולו יורד נמוך וחיוך מנוול עולה על שפתיו. אני סופרת במהירות את מספר העמודים. אחת עשרה, לעומת ארבעים ושניים חניכים. "בהינתן האות צאו לדרך."

"אין חוקים?" שואלת מישהי ובנתיים אני אומדת את החומר ממנו עשויים העמודים. לא שיש. כנראה אבן כלשהי.

"תשיגי את הלפיד."

אני קופצת את אגרופיי ומבינה כעת למה כל התלמידים במתחם כונסו הלילה. יהיה להם חתיכת מופע לראות. כולם סביבי נראים נחושים, חלקם מפוחדים. אני לא מתכוונת להפסיד. אני חייבת להגיע לקולן, ואולי לעולם לא אגיע אליו אם לא אציג את יכולותיי. אני מתבייתת על העמוד המרוחק ביותר, הוא יהיה מטרה של פחות אנשים, ואין סביבו שום כלום שיעזור לטפס. בראשי כבר מתגבשת תוכנית.