תמיד אהיה כאן

פרק 2: החברות מתחילה

פאקינג 2 פרקים ביום אחד 🥲

*~*~*~*

יום לאחר המפגש בפארק, איתן הרגיש התרגשות שלא הרגיש מזה זמן רב. הוא קם מוקדם יותר מהרגיל, מתכונן ליום הלימודים עם חיוך קטן על פניו ועם תחושת ציפייה שרק הלכה והתחזקה. בדרך כלל הוא היה מעביר את יומו בבית הספר בשקט, מנסה להיעלם בין הצללים, אבל היום הכול הרגיש אחרת. היום הוא ידע שיש לו משהו מיוחד שמחכה לו אחרי הלימודים - מפגש נוסף עם תום.

כשהגיע לבית הספר, הוא ראה את תום ליד הכניסה, משוחח בקול רם עם נועה, תלמידה מכיתתם, שהייתה ידועה בכריזמה שלה ובשמחת החיים המתפרצת. נועה הייתה סוג של "כוכבת" בכיתה, מסוג האנשים שמכירים את כולם וכולם מכירים אותם. היא צחקה בקול, ואיתן הבחין בתום מצטרף לצחוק שלה, עיניו בורקות. לרגע, איתן הרגיש כאילו עולמו הפנימי התערבב עם המציאות, ואולי אפילו נשכח קצת כשהתקרב אליהם בחיוך.

"אהלן, איתן!" נועה פנתה אליו בהתרגשות, כאילו הוא עצמו היה ידיד ותיק שלה, למרות שלמעשה כמעט ולא דיברו. "תום סיפר לי על הספרים שאתם אוהבים. אתה חייב להכיר לי כמה מהם!"

איתן חייך בביישנות. הוא לא היה רגיל שמישהו מתעניין בטעם שלו, ובטח שלא נועה. "בטח," הוא מלמל, מופתע מהפתיחות שלה.

"בכל מקרה, בנים," היא קרצה לעברם, "נתראה בהפסקה!" נועה רצה לעבר החברות שלה, משאירה את השניים לבד.

"נועה היא משהו, הא?" שאל תום בחיוך, מביט לכיוונה כשהתרחקה. "היא הייתה אחת הראשונות שבאו לדבר איתי כשנכנסתי לכיתה. אני חושב שהיא מכירה את כל השכבה."

איתן צחקק קלות, מרגיש מוזר לדבר על נועה במקום על ספרים או על השקט בפארק. אבל תום המשיך, מחייך כאילו הבין את המחשבות שלו. "אל תדאג, אני מעדיף לדבר איתך על פנטזיות וסיפורים מאשר על שטויות של בית הספר," הוא הוסיף, וגרם לאיתן להרגיש את החיבור ביניהם שוב, כמו ביום הקודם.

כשסוף סוף הגיע סוף היום, איתן ותום נפגשו שוב בפארק, ישובים באותו ספסל שקט. תום, שהיה תמיד נינוח ופתוח, התחיל לשתף אותו בדברים שמעולם לא דיבר עליהם עם אחרים. הוא סיפר לאיתן על כמה קשה היה לו להסתגל לבתי ספר חדשים בכל פעם שעבר לעיר חדשה, ועל כך שהוא מרגיש שכל מקום אליו הוא מגיע הוא רק תחנה זמנית.

איתן הקשיב לו בשקט, כל מילה של תום נוגעת עמוק בתוכו. הוא הבין את התחושה הזאת, של חוסר שייכות, של חיפוש אחרי מקום שבו אפשר להיות פשוט מי שאתה. הרגעים האלה בפארק הפכו לחלק אהוב בשגרת יומו. הם לא רק דיברו על ספרים ועל בריחות לעולמות אחרים, אלא גם על עצמם, על החיים שלהם ועל מה שהשאיר אותם ערים בלילה.

פתאום, אחרי דקות של שיחה עמוקה, נועה הופיעה שוב. היא באה עם חיוך שובב, יושבת בין שניהם כאילו היא חלק בלתי נפרד מהפגישה. "מה המצב, חברים?" היא שאלה, מביטה בהם בעיניים נוצצות.

איתן הופתע, וחש את מבטו של תום עליו, בוחן את התגובה שלו. הוא תהה אם תום מעדיף שהם יהיו לבד, אבל לא ידע איך להגיד משהו. נועה שלפה בקלות את הטלפון שלה והתחילה להשמיע מוזיקה עדינה ברקע. "אני ממש אוהבת להקשיב למוזיקה כאן, בפארק," היא אמרה. "זה כאילו כל הצרות נשארות מאחור."

השיחה נמשכה בקצב מהיר, כשהשלושה משתפים סיפורים וחוויות מהכיתה, על מורים מצחיקים וחוויות מטיולים שנתיים. איתן נהנה מהמקום החדש שמצא לעצמו, עם החברים החדשים שהחלו לאט לאט להרגיש כמו חלק מהחיים שלו. אבל בפנים, הוא הרגיש שמשהו בו עדיין שייך במיוחד לרגעים האינטימיים עם תום בלבד.

ואז, באחד הימים, כשתום ואיתן מצאו את עצמם יושבים לבד, השקט של הערב עוטף אותם כמו שמיכה חמימה, תום עצר לרגע, מביט באיתן במבט שנראה רציני יותר מבדרך כלל. "אתה יודע," הוא אמר בשקט, "אני שמח שמצאתי אותך. זה משהו שלא הרגשתי מאז... מאז שאני זוכר את עצמי. חבר אמיתי."

איתן הרגיש את ליבו פועם בחוזקה. הוא הביט בתום, מבולבל, נבוך ושמח בו זמנית. המילים הללו, "חבר אמיתי," נגעו בו בעדינות אך גם בעוצמה. הוא חייך חיוך קטן, ואז השיב, "אני מרגיש את אותו הדבר. איתך... אני יכול להיות מי שאני."

הרגע הזה, תחת השמש השוקעת, הפך אותם לבלתי נפרדים.

*~*~*~*

סטטוס מילים: 680 (הכי ארוך שלי איי פעם יאי)

*~*~*~*

טובבבבב

אז לא לכעוס עליי אבל חלק מהפרק הזה כתבתי עם צ'אט gpt כי עם אתם יודעים או לא הייתי במחסום כתיבה

אז פשוט ביקשתי ממנו רעיונות והוא כתב לי איזה 100 מילים אז פשוט לקחתי 🙈

פרק הבא יצא ב15 כוכבים (לספר, לא רק לפרק) ❤

טוב ביייייייי