בלאגן על מימדי

יותר מדי אנשים מוזרים

נ.מ. רון

אני לא מאמין שאני באמת לומד אחרי שכבר עברתי את הגיל המקסימלי! אם מישהו היה אומר לי שאני אעשה את זה לפני חצי שנה, הייתי צוחק לו בפרצוף. אני? משלים לימודים? זה פתטי!

אבל הרמיוני הסבירה לי שזה יהיה כיף באופן כל כך משכנע, שאני מתחיל לחשוב שזה באמת יהיה כיף. אתם יודעים, בגלל שאנחנו מנוסים, ומפורסמים, ועוד כל מיני דברים.

""רון!" קראה הרמיוני, והעירה אותי מהרהורי. "ראית את הארי מתישהו מאז שנכנסנו למבנה של הוגוורטס?"

חשבתי, על זה, ועניתי. "לא, את יודעת לאן הוא הלך?"

"ברור שלא." היא אמרה. "אם הייתי יודעת, לא הייתי שואלת אותך בכלל!"

ואז, משום מקום, הארי הגיע. הוא התיישב לידי ושאל, "פספסתי משהו?"

"לא." עניתי עם הרמיוני ביחד, ואז הוספתי. "חוץ מזה שנעלמת לנו. מה זה היה?"

"דמבלדור קרא לי לשיחה," הוא אמר. "היה לו משהו סודי להגיד לי, אז אתם לא יכולים לגלות לאף אחד אחר את מה שאני אגלה לכם."

"נו?" שאלתי. "מה הדבר הסודי?"

"טוב, זה קצת מסובך," אמר הארי. "דמבלדור אמר לי שבסביבות הוגוורטס נפתחו חורים על מימדיים, ו-"

"מה?" קטעה אותו הרמיוני. "אתה רציני? זה ממש מסוכן! צריך להוסיף מאות הגנות להוגוורטס, וגם זה לא בטוח יספיק. אולי כדאי שנקים לתחייה את כל בית הספר? אני חושבת ש-"

"רגע, מה זה בכלל אומר שיש חורים על מימדיים?" שאלתי, והארי ענה, "זה אומר שיש מימדים מקבילים לשלנו, ויכולים להגיע משם כל מיני יצורים או אנשים מרושעים!"

"אבל רגע," אמרתי. "יכול להיות שיגיעו אנשים או יצורים טובים, לא?"

"כן," הוא ענה, "אבל צריך להתכונן למקרה הגרוע ביותר, כי הסיכויים שהם יהיו מרושעים לא נמוך בכלל."

באתי להגיד שלא צריך להיות כל כך פסימי, אבל אז נשמעה שאגה אדירה שהרעידה את כל האולם. אולי זו לא הייתה פסימיות.

רצנו אל מחוץ לאולם, ופנינו שמאלה, אל מגדל האסטרונומיה. עלינו במדרגות הכי מהר שיכולנו, ולמעלה השתמשנו בטלסקופים וראינו מה עשה את זה.

ביער, רחוק רחוק, היה דרקון שחור ענקי, שבאותו רגע ירק אש על משהו. אחרי כמה ניסיונות הוא התייאש מלפגוע והתכופף כדי לאכול את זה, אבל זה קפץ לו על הראש.

כנראה שזה עצבן את הדרקון, כי הוא העיף את הראש אחורה כל כך חזק שהדבר עף בעוצמה אל כיוון הוגוורטס.

בגלל שזה התקרב והשתמשנו בטלסקופים, כבר יכולנו לראות שזו הייתה פנתרה שחורה.

פתאום שמעתי את הדרקון שואג שוב, אז הסתכלתי לעברו וראיתי שהוא יורק המון המון אש על משהו לא מזוהה. לא יכולתי לראות מה זה, בגלל כל האש.

בדרך כלשהי, המשהו לא נשרף, אלא שאב את האש לתוך עצמו. אחר כך הוא הטביע את הדרקון באגם ענקי של ג'לי ורוד, מה שגרם לדרקון להיראות מגוחך. ברגע שהמשהו סיים עם הדרקון, הוא התעופף לעברנו במהירות.

עכשיו כבר הבנתי למה הארי והרמיוני כל כך נלחצו. זה היה ממש מפחיד.

כשהמשהו התקרב מספיק שמתי לב שזה בסך הכל ילד שמרחף על חתיכת אדמה, ואני תהיתי איך הילד הזה הצליח לשרוד את כל האש של הדרקון.

הילד ריחף עד קו הסיום של היער, ונחת שם. פתאום שמתי לב שהייתה לידו ילדה עם מבנה גוף חתולי, ושניהם הסתכלו על הוגוורטס. הוא הסתכל עליה ואמר משהו, והיא הסתכלה עליו ואמרה משהו.

התחלתי לפחד שהם רוצים להשתלט על הטירה, וחששותיי רק גדלו כשחמישה ילדים נוספים הגיעו אליהם על גל ענק מהאגם. והם היו יבשים.

אם הם באמת הולכים לתקוף את הטירה, הלך עלינו.

-----------------------------------------------------

מצטער אם זה קצת תמוה, זה לא ממש אשמתי. ניסיתי לתקן את זה.

כלומר, זה כן אשמתי, אבל לא אשמת האני העכשווי, אלא זה של מתי שהייתי בן שתים עשרה. אם הייתי כותב את זה עכשיו, הסיפור היה אחר לגמרי.

אגב, אני מתכוון להוציא סיפור שמתחיל אותו דבר (כלומר, בערך, רק מבחינת מה שקורה בעיקרון), אבל ממשיך איך שהייתי כותב את זה נכון לעכשיו. אמור לצאת טוב. אני מקווה.

ובלי קשר, מה דעתכם על הכריכה? טובה יחסית לאחת שאני עשיתי. נראה לי. כן? לא? תגידו, אולי אני אשנה את זה.