תמיד אהיה כאן

פרק 4: קווים מטושטשים

איתן לא הצליח להוציא מראשו את הדברים שנועה אמרה להם בפארק. כל סוף השבוע הוא הרגיש חצוי: מצד אחד, הוא רצה לשמור על הזמן המיוחד שלו עם תום, להגן על הידידות שלהם בתוך הבועה הפרטית שנוצרה ביניהם. מצד שני, המילים של נועה המשיכו להטריד אותו, כמו צל שמעיב על שגרת החיים. הוא ידע שהיא מסתבכת עם אנשים שעלולים להיות מסוכנים, וחש שאולי עליו לנסות לעזור לה, גם אם הסיכון היה להתרחק מתום.

ביום ראשון בבוקר, בדרך לבית הספר, הוא ראה את נועה מרחוק. היא נראתה מרוחקת, מהורהרת, הולכת לאיטה עם מבטה תקוע ברצפה. איתן התלבט לרגע אם לגשת אליה, אבל אז שמע את קולו של תום מאחוריו.

"אתה בסדר?" שאל תום בחיוך קטן, כאילו הצליח לקרוא את מחשבותיו.

"כן, אני חושב," השיב איתן, מנסה לשמור על קול יציב. "פשוט... מה שנועה אמרה לנו בפארק, זה עדיין מטריד אותי."

תום הביט לכיוון שבו נועה נעלמה מעבר לפינה. "אני מבין למה אתה דואג," הוא אמר, "אבל יש אנשים שבוחרים ללכת בדרכים שאנחנו לא יכולים לשנות בשבילם."

הם המשיכו ללכת יחד, אך השתררה ביניהם שתיקה מעיקה. איתן הבין שתום לא מעוניין לדבר שוב על נועה, ואולי גם הוא עצמו היה זקוק למעט מרחק מכל הסיפור הזה. במהלך היום, השניים ניסו להתרכז בלימודים ולהתנתק מהמתח, אבל בהפסקת הצהריים נועה הפתיעה אותם כשניגשה אליהם בחטף.

היא עמדה מולם, ידיה בכיסים ועיניה מתרוצצות, כאילו היססה לגבי המילים שרצתה לומר. לבסוף היא פנתה אל איתן, כשהיא מתעלמת כמעט לחלוטין מתום, שעמד לצדו.

"איתן, תום... אני יכולה לדבר אתכם רגע?" היא אמרה בקול שקט, כאילו היא לא בטוחה בעצמה.

איתן הנהן, אך הבחין במבט של תום – מבט קריר במקצת. "בטח, נועה. מה רצית להגיד?"

נועה לקחה נשימה עמוקה, והחלה לדבר מהר, כאילו כל רגע משהו עלול לעצור אותה. "אני יודעת שנראיתי לכם מרוחקת לאחרונה, ואולי קצת... שונה. אבל זה לא בגלל שאני רוצה להתרחק מכם. פשוט יש לי כמה עניינים אישיים שאני צריכה לסדר."

תום הרים גבה. "עניינים אישיים? נועה, את צריכה להבין שכשאת מסתובבת עם אנשים שלא נראים ממש... בטוחים, אנחנו קצת מודאגים."

נראה שדבריו של תום הוציאו מנועה צד שהיא נלחמה להסתיר. "אני מבינה שאתם דואגים," היא ענתה, מעט בקור. "אבל יש דברים שאני חייבת לעשות בעצמי. לא כל אחד יכול להיעלם לספרים ולדמיין עולמות אחרים." עיניה ננעצו באיתן, שהרגיש את חום מבטה.

איתן היה נבוך ונקרע בין שני הצדדים. הוא רצה לעזור לנועה, אך לא רצה להתרחק מתום. הוא הביט בשניהם, חש את המתח גובר בין שלושתם. "נועה," הוא אמר, מנסה לשמור על קול רגוע, "אנחנו לא אומרים לך איך לחיות. פשוט... תדעי שאנחנו כאן, אם תצטרכי אותנו."

נועה נשמה לרווחה, ונראתה כאילו המילים האלו ניחמו אותה. "תודה, איתן. אני... אני מעריכה את זה." היא הסתכלה שוב בתום, ונראה היה שהיא רוצה להוסיף משהו אך לבסוף הסתובבה והלכה משם.

כשנשארו לבד, תום פלט אנחה ארוכה. "אני פשוט לא מבין אותה," הוא מלמל. "למה היא חייבת להסתבך עם אנשים שהיא בקושי מכירה?"

איתן לא ידע מה לענות. חלק ממנו חש חוסר אונים, אבל גם לא רצה לפגוע בנועה על ידי התרחקות ממנה. "אולי יש דברים שאנחנו לא יודעים," הוא אמר בשקט. "אולי יש לה סיבות."

תום הסתכל בו במבט ארוך, ואז נאנח שוב, הפעם בקול רך יותר. "אתה תמיד נותן לכל אחד את היתרון של הספק, נכון?" הוא חייך חיוך קל, אך היה ברור שאינו מרוצה. "אני פשוט לא רוצה שתיסחף אחריה ושתיעלם לי גם כן."

המילים של תום נגעו עמוק בלבו של איתן. הייתה בהן תחושה של דאגה אמיתית, אך גם פחד. הוא רצה לומר לתום שלא משנה מה יקרה, הוא לא יוותר על הקשר ביניהם. אבל הוא גם ידע שאולי נועה באמת זקוקה לעזרה, והוא לא יוכל להתעלם ממנה.

בהפסקת אחר הצהריים, איתן קיבל הודעה מפתיעה בטלפון. זו הייתה הודעה מנועה: "תפגוש אותי ליד השדרה הדרומית אחרי הלימודים? אני צריכה לדבר איתך לבד."

איתן נדרך. הוא הרגיש שהוא ניצב בפני צומת דרכים. מצד אחד, הוא חש מחויבות לעזור לנועה, להבין מה עובר עליה ולנסות להחזיר אותה לחיים הנורמליים, רחוק מהאנשים המפוקפקים שאליהם התקרבה. מצד שני, הוא ידע שתום כנראה לא יאהב את הרעיון הזה, ושזה עלול ליצור ביניהם מתח נוסף.

הוא חשב על כך במשך כל השיעורים הנותרים, ובסוף היום החליט ללכת לפגוש את נועה. כשהוא יצא מהכיתה, הוא ראה את תום ממתין לו ליד הדלת.

"אתה רוצה ללכת לפארק היום?" שאל תום בחיוך קטן.

איתן בלע רוק, מרגיש איך ההחלטה שלו מכבידה עליו פתאום. "תום... אני לא יודע איך להגיד את זה, אבל נועה ביקשה שאפגוש אותה. לבד. אני חושב שזה חשוב."

תום הביט בו, מופתע. לרגע הוא שתק, ואיתן ראה איך החיוך שלו נמוג. "אז אתה בוחר ללכת אליה?" הוא שאל בשקט.

איתן הנהן, הרגיש כובד בבטן. "אני מבין שאתה כועס, אבל... היא צריכה אותי. אני מרגיש שזה הדבר הנכון לעשות."

תום הביט בו במבט עגמומי, ונראה היה שהוא מתאמץ להסתיר את האכזבה. "בסדר," הוא אמר בקול יבש, "תעשה מה שאתה חושב לנכון."

איתן חש תחושת אשמה, אך לא היה בטוח איך להסביר את זה. הוא לא רצה לאבד את תום, אבל גם לא רצה לנטוש את נועה. בצעדים מהוססים הוא פנה לעבר השדרה הדרומית, משאיר את תום מאחור, מבולבל ומלא במחשבות סותרות.

כשהגיע למקום המפגש, ראה את נועה עומדת בצד הדרך, מביטה מסביב כאילו חוששת ממישהו. כשהיא ראתה אותו מתקרב, היא נשמה לרווחה, ואמרה בקול רועד, "תודה שבאת, איתן. אני... יש משהו שאני צריכה לספר לך."

*~*~*~*

סטטוס מילים: 830 מילים

*~*~*~*

יאי פרק

יש מחשבות\דעות\הערות\הארות\איומי מוות?

ב35 הצבעות יעלה פרק 🥲

אגב

גמרתי לכתוב את הספר אז כל מה שנשאר זה שתצביעו

יאלה נתראה 😉