מציאות אפילה בהוליווד
אוקטובר 26, 2024
// פרק 1 - התחלה אבודה
אני מתעורר במקום זר ומוכר בו-זמנית. העולם סביבי כמו נשבר ומתחבר מחדש, כל פרט נראה לי בו-זמנית ברור ועמום. הרחובות הומים מאנשים, אך הפנים שלהם נראות לי כאילו יצאו מחלום ישן – הם נראים כל כך מוכרים, אבל אני לא מצליח לזכור מאיפה. יש תחושה משונה באוויר, כאילו אני לכוד בין שני עולמות – אחד שנראה כל כך אמיתי, והשני שמרגיש כמו הדהוד רחוק של מציאות אחרת.
אני מנסה לקום, אבל הראש שלי מסתחרר. כאילו כל זיכרון שלי הוא רק חלקיק של פאזל שהתנפץ. אני לא זוכר איך הגעתי לכאן, מה השם שלי או אפילו מי אני. הגוף שלי מרגיש כבד, וכל צעד שאני לוקח מרגיש כמו מאבק. אני עובר ברחוב, מנסה לאחוז בשברירי הזיכרון שעולים, אבל הם מתפזרים לפני שאני מספיק לתפוס אותם.
האנשים סביבי לא נראים רגילים. כל אחד מהם עובר על פניי במהירות, מבטים נזרקים לכיווני, כאילו הם מזהים אותי, אבל אף אחד מהם לא עוצר. הפנים שלהם כמו מסיכות, וכל דמות שאני רואה נראית לי מוכרת במעורפל, כאילו ראיתי אותה בעבר. אבל איפה? באיזו מציאות? במשהו שאני לא מצליח לזכור במדויק. אני מרגיש כמו מישהו שצופה בעולם דרך חלון מעוות, שדה הראיה שלי מתעוות והתחושות שלי מתערבבות.
התחושה הראשונה שאני חווה היא הבנה קרה – אני לא יודע מי אני או איך הגעתי לכאן, אבל משהו קרה. משהו שינה את המציאות שלי. המחשבות שלי מבולבלות, והדבר היחיד שאני יודע בבירור הוא שהעולם שסביבי לא אותו עולם שהכרתי. כל צעד שאני לוקח הוא כמו מאבק בין האמת לבין מה שאני רואה – כמו שני עולמות שמתנגשים אחד בשני.
בזמן שאני מנסה לעכל את הכל, אני רואה דמות מתקרבת אליי. אני לא בטוח אם היא רצה לכיווני או שאני נמשך אליה, אבל ברור לי שהמבט שלה ממוקד בי. הדמות עוצרת מולי. גבר גבוה, מבטו חודר, לבוש במעיל כהה שזז ברוח הקלה. אני לא מצליח להבין למה, אבל המבט שלו מעורר בי תחושת הכרה עמוקה – כאילו אני מכיר אותו כבר שנים.
"אתה לא זוכר, נכון?" הוא שואל, קולו שקט אך מלא בטון כבד של ידיעה.
אני מהסס, מנסה לגרד את הקירות בתודעה שלי, לחפש את הזיכרונות שאולי ייתנו לי תשובה. אבל הכל ריק. השם שלי, המקום הזה – הכל מטושטש, כאילו כל מה שאני יודע נסחף עם הזרם. "מי אתה?" אני שואל, קולי כמעט לא נשמע מעל הרעש הסביבתי.
"נולן," הוא עונה בפשטות ומושיט לי יד. "בוא, יש לנו הרבה על מה לדבר."
אני לוקח את ידו בהיסוס, והמגע מרגיש מוכר ומרגיע. אנחנו מתרחקים מהמקום ההומה ונכנסים לסמטה צדדית שמובילה לבית קפה קטן ומוצל. המקום מרגיש כמפלט מהעולם הסוער שבחוץ, ובפנים שורר שקט שמזכיר לי משהו – אולי זיכרון שנמחק, אולי תחושת בית.
