טובתו של הגורל

טובתו של הגורל 1

מאיה
אני הולכת ברחוב ומכתבת עם נוי, החברה הכי טובה שלי. אנחנו מדברות בטלפון על האקס הרעיל והמעצבן שלה. לפני יומיים היא הייתה אמורה להיפגש איתו אצלו בדירה, אבל כשנוי הגיעה לשם, היא מצאה אותו עם נויה - החברה המסריחה שלנו! איכס, לא להאמין שהיא באמת שוכבת איתו, בזמן שרק לפני יומיים נוי בכתה לה עליו.
בינתיים נוי פורקת לי בטלפון, ואני מנסה להרגיע אותה. תוך כדי ההליכה, הראש שלי עסוק בכל הבלגן הזה, ופתאום אני מתנגשת במישהו. בלי לחשוב יותר מדי, אני זורקת עליו מבט כועס ואומרת, "מה אתה לא רואה לאן אתה הולך?!"
אבל כשאני מרימה קצת את המבט שלי, אני קולטת שהוא... חתיך. אווו, זה באמת יום המזל שלי! אני מיד מרגישה רע על איך שיצאתי עליו ומתקנת, "סליחה, לא התכוונתי לצאת עליך ככה. אתה בסדר?"
הוא מסתכל עליי במבט מבולבל, כנראה לא מבין מה קורה - קודם יצאתי עליו, ועכשיו אני מתנצלת. הוא מחייך חיוך קטן ומגניב, ואני מרגישה שהלב שלי מדלג על פעימה.
"אלוהים, מה את לא רואה??" פתאום אני מסתכלת על החולצה שלו ורואה שפכתי את כל הקפה שלו על החולצה הלבנה שלו עם הקוביות. ואוו, מאיה, תתרכזי.
"שיט, אלוהים, סליחה כל כך! אני אוכל לפצות אותך ולקנות לך קפה חדש או חולצה?"
"הכל טוב, זו טעות, סליחה שצעקתי."
"לא, לא, זה אשמתי. תן לי לפצות ולקנות לך קפה חדש."
אני מסתכלת עליו במבט מבוהל וקולטת שהוא מחייך חיוך שובב.
אני נבוכה לרגע, מלטפת את החולצה שלו, "אני לא מאמינה ששפכתי לך את הקפה. זה היה כל כך לא במקום."
איתי מחייך, "באמת לא נורא. זה קורה לכולם."
"לא, זה לא קורה לכולם! זה ממש לא בסדר. תן לי לפצות אותך. אני אקנה לך קפה חדש," אני מציעה בעקשנות.
", אני מבטיח שזה בסדר. אני ממש לא כועס," הוא עונה עם חיוך שובב בעיניים.
"זה לא רק על הקפה," אני ממהרת להוסיף, "זה על החולצה הלבנה הזו. היא הייתה נראית יקרה כלכך״
איתי נאנח קלות, "טוב, אם את כל כך מתעקשת, אז אולי קפה חדש לא יזיק. אבל רק אם תשתפי אותי בשיחה על מה שמצחיק אותך."
"מה, אני מצחיקה?" היא מתפלאת, מופתעת מהשינוי בכיווני השיחה.
"כן, את. אז מה את אומרת, קפה יחד?"
מאיה נאנחת בהקלה, "סבבה. כן רק מה השם שלך?
״איתי שלך?״
״מאיה ניפגש מחר״