אהבת הנבואות

פרק 1

אני הולכת לי בשביל ארוך, עשוי מאבנים קטנות ומחוספסות, שמלווה אותי בכל צעד. השביל חולף על פני בתים ישנים, כאלה שנבנו עוד לפני שהתחילו ימי הביניים, עם קירות אבן עבים וצריחים מחודדים. תמיד אני מוצאת את עצמי תוהה מדוע בנו את המבנים הללו בצורה כזאת. יש משהו מרשים ומסתורי בעיצוב שלהם, משהו שמושך אותי לחשוב על העבר, על האנשים שחיו כאן, על הסיפורים שהם השאירו מאחוריהם. אני תמיד מנסה לדמיין את חייהם - מה הם חשבו, על מה חלמו. האם גם הם היו עסוקים בבריחה, במלחמות או בחיפוש אחר צדק, כמוני?

אני מגיעה סוף סוף לבית של בן זוגי, אלכס, וניגשת אל הדלת באיטיות. הלב שלי פועם במהירות, אבל לא מתוך שמחה. יש בי משהו כבד, תחושה עמוקה שמשהו לא כשורה. ידיי כמעט ונוגעות בידית הדלת, אבל אז אני שומעת קולות מתוך הבית. תחושת הקלה קלה מתחלפת במהירות לחשש כבד. אני מחליטה לא להיכנס ומתחבאת מאחורי קיר האבן הקרוב, נצמדת אליו ומציצה מהחלון, מנסה להבין מה קורה בפנים.

הקול הראשון שאני שומעת הוא הקול של ניקול, חברה הכי טובה שלי לשעבר. היא נשמעת כועסת, והלב שלי שוקע במעמקים. "אם אתה לא מוכן לענות על השאלות שלי," היא מאיימת, "אני אכלא אותך ואוציא אותך להורג על שיתוף פעולה עם רוצחת סדרתית."

רוצחת סדרתית. המילים ננעצות בי כמו סכינים. איך ניקול, שהייתה פעם החברה הכי טובה שלי, יכולה לדבר עליי כך? איך היא יכולה להציג אותי כרוצחת, כאשר כל מה שעשיתי היה מתוך צדק? לא הייתי מסוגלת לרצוח סתם, כל אדם שנפגע ממעשיי היה חלק ממאבק חשוב. לא הבנתי איך היא, מכל האנשים, יכולה להתעלם מכך.

אני שומעת את קולו של אלכס, רגוע ושחצני כתמיד, "דבר אחד אני יודע – היינו צריכים להיפגש עכשיו, כאן. אבל אם היא תשמע אותך בבית הזה, אוולין לא תבוא כי היא תדע שאת פה."

שמעתי שמישהו נאנח. זה היה קול רך יותר, כאילו גם הוא מבולבל מהמצב. האם אלכס באמת חושב שאני מספיק חכמה כדי לא ליפול במלכודת כזו? אני מתחילה לחוש את הבגידה גולשת מתחת לעורי. אלכס אולי לא שיתף פעולה ישירות עם ניקול, אבל הוא לא עמד לצדי. איך הוא יכול פשוט להניח לה לאיים עליו ככה ולא לנסות להגן עליי?

"אז מה אתה מציע?" ניקול שואלת בציניות ברורה. אני יכולה לדמיין את המבט הכועס שלה, את הדרך שבה היא מחזיקה את עצמה כשהיא מאבדת סבלנות. "להתרחק מפה בשביל לתת לה להתקרב אליך? אז אתה תצליח להזיהר אותה? עד כמה מטומטמת אתה חושב שאני?" קולה עולה, והיא נושמת עמוק בניסיון לשלוט בזעם שלה.

אני שומעת אותה מסתובבת באגרסיביות אל האבירים שלה, "אותו תקחו לכלא ותחכו פה במקומו, כמה שיותר בשקט."

האבירים מתקרבים לאלכס ומובילים אותו החוצה. אני מנסה לעקוב אחריהם בעדינות, מתחבאת בצללים, הלב שלי דופק חזק כמו תוף. אלכס מביט לעברי בעיניים שקטות, וכך גם ניקול שמבחינה בי לבסוף. היא צורחת, "הנה היא, תתפסו אותה עכשיו!"

זה הרגע שבו כל האוויר נעלם מריאותיי. אני מתחילה לרוץ, רגליי נעות מהר ככל האפשר, ואני שומעת את הצעדים הכבדים של האבירים מאחוריי. הם רודפים אחרי עם כידונים נוצצים תחת אור הירח, ואני יודעת שאין לי הרבה זמן לפני שהם ישיגו אותי. כל פנייה שאני עושה, הם שם, מחפשים אותי. אני מנסה לאבד אותם בסמטאות צרות, בין הקירות הגבוהים של הבתים העתיקים. אני מרגישה את העייפות גוברת, אבל אין לי זמן לעצור.

אני מגיעה לביתי. אני חייבת להיפרד מאמא שלי לפני שאברח. נכנסת פנימה במהירות, הלב שלי מתפוצץ. "אני צריכה ללכת עכשיו," אני אומרת לה מבלי להביט ישירות בעיניה. אני מתמקדת באריזת התיק שלי, מנסה לארגן את המחשבות.

"מה כבר עשית?" היא שואלת בקול מונוטוני, כאילו אני שוב הסתבכתי בדברים רגילים ולא מיוחדים. היא ממשיכה לבשל במטבח הקטן שלנו, כאילו כלום לא קרה.

"את זוכרת שעשיתי משהו למען הצדק? למען מה שאני מאמינה בו?" אני שואלת אותה, מנסה לגרום לה להבין כמה רציני המצב. היא מהנהנת בראשה, מביטה בי במבט עייף אך רגוע. "זה לא מוצא חן בעיניה של ניקול," אני אומרת בצער, "היא שלחה את אנשיה להרוג אותי. לכן אני בורחת."

המילים יוצאות ממני בכבדות. אני לא יודעת איך להיפרד מאמא שלי. זה מרגיש כאילו כל דבר שאני אומרת רק מרחיק אותי יותר ממנה.

אמא שלי עוצרת לרגע ומניחה את הכלים בצד, היא מתקרבת אליי בצעדים איטיים. "לאן תברחי? ומה תעשי אחרי שתברחי? את לא יכולה כל הזמן לברוח מדברים, את עושה את זה כל הזמן," היא אומרת ברוך אך בדאגה, עיניה סוקרות אותי כאילו הן יודעות שאולי לא ניפגש שוב.

"אין לי ברירה, אני מבטיחה שניפגש כשהכל יירגע," אני אומרת, אבל קולי חלש וחסר ביטחון. אני מרגישה שזו הבטחה שאני לא יכולה לעמוד בה.

"אל תבטיחי משהו שאת לא יכולה לקיים," היא אומרת בשקט, ומורידה את התליון שענדה כל חייה. היא מגישה לי אותו בידיים רועדות, ואני מרגישה איך הלב שלי כואב רק מהמגע בו. "תזכרי שאני תמיד איתך, לא משנה מה."

החיבוק שלה עוטף אותי ואני לוחשת בקושי, "תודה על הכל, אמא." אני מרגישה דמעות בעיניי, אבל אין לי זמן להתמקד בהן. אני חייבת להמשיך לנוע.

אני יוצאת מהבית וניגשת אל חוות הסוסים הקרובה. אני צריכה אחד מהם כדי לברוח מהר ככל האפשר. הסוס שאני בוחרת הוא שחור, גדול ומרשים, ואני קופצת עליו ברגע שאני מצליחה. הוא מתחיל לדהור, ואני מרגישה את הרוח מצליפה בפניי. היער המדברי מתחיל להקיף אותי מכל כיוון, והצללים הרבים שמסתתרים בין העצים גורמים לי לחשוש, אבל אני יודעת שאין לי ברירה אחרת.

שעות עוברות, והעייפות מתחילה לכבוש אותי. אני בוחרת מקום שקט ורחוק, כזה שנראה בטוח מספיק ללילה הקרוב. אני מרגישה את העייפות משתקת את גופי, אבל אני יודעת שאני לא יכולה להרפות. אם מישהו יראה אותי ויסגיר אותי לניקול, זה יהיה הסוף שלי.

אני פותחת את התיק ומוציאה ממנו מעט אוכל ומים. אני אוכלת בשקט, נותנת למחשבות שלי להסתובב בראשי. התליון של אמא שלי תלוי על צווארי, ואני אוחזת בו בחוזקה, מנסה להרגיע את עצמי. אני חושבת עליה, על האם היא בסדר, על האם נוכל להיפגש שוב. אני מרימה את מבטי לשמיים, אל הכוכבים שנצנצים מעליי. זה הדבר היחיד שמרגיע אותי עכשיו, המחשבה שהשמיים נשארים אותו הדבר, אפילו כשכל השאר משתנה סביבי.