הפעם הראשונה שהשמש עולה היום, קרניה הרכות זורחות בזהב עדין שמציף את החדר באור. הקרניים מתחככות בפנים שלי כמו ליטוף מעודן שמעיר אותי מתוך שינה עמוקה אך חסרת מנוחה. אני פוקחת עיניים בקושי, עדיין מרגישה את העייפות הכבדה שנטמעה בגופי. אני מותחת את רגליי וידי, מרפה את גופי, אך נשארת דרוכה לכל רעש מסביבי. המחשבה על הזמן מטרידה אותי. גם הזה, המבטיח רוגע, לא מביא איתו שלווה אמיתית; הלילה לא העניק לי את המנוחה שקיוויתי לה.
אני קמה ומתחילה לחפש ענף עבה על הקרקע, עיניי סורקות את האדמה בחיפוש אחר משהו עמיד. אני מוצאת ענף יציב ודוחפת אותו לקרקע, מסמנת סביבו סימנים כדי ליצור שעון שמש פשוט. מראה שהשעה עכשיו שש בבוקר. הדקות חולפות באיטיות מכבי, ואני חשה צורך גובר לפעול, לנסות לנצל כל רגע. תחושת הדחיפות בוערת בי, ואני מחליטה ללכת אל המפל הקרוב כדי להתרחץ. אולי המים יצננו את המתח שבי, אולי אמצא בהם רגיעה ואשוב להרגיש כמו עצמי – או לפחות כמו מה שנשאר ממני.
אני מגיעה למפל, והמים הזורמים בקצב משככים מעט את עצבי המתוחים. קול המים השוצף כמו מנגינה לנפשי היייפה, מזכיר לי רגעים רחוקים של שלווה. אבל כשאני מתקרבת למים, מתכונת לטבול את גופי, מבט מהבהב ברק המים המבהיקים עוצר אותי. דמות זרה נשקפת מולי, בתוך המים – גבר בלונדיני עם עיניים חומות כמעט זוהרות, וכנפיים רחבות פרושות מאחוריו. הלב שלי דופק בפראות, רועדת מהידיעה על אפשרות שהוא שליח של ניקול. אני עוצרת את נשימתי. אולי שלחו אותו לרדוף אחרי.
אני בוחנת אותו בעיניים חודרות, הוא מרים את ידיו כסימן שאין לו כוונה לפגוע בי. אני לא בטוחה אם לסמוך עליו, והפחד שבפנים עוצר אותי מלהגיב. הדממה מתמשכת כמו נצח, ולבסוף הוא מוריד את ידיו לאט, תוך כדי תנועה עדינה. הוא שולף תיק קטן שנראה כאילו היה צמוד אליו כל הזמן. מתוך התיק הוא מוציא מזון ושתייה - כיכרות לחם טרי, פירות רעננים וצנצנת מים. עיניו מביעות שלווה מוזרה, אך אני שומרת על ערנות.
"מי אתה?" אני לוחשת לעצמי, כמו מבקשת מהיקום תשובה, אך לא מעזה לשאול אותו. הוא אינו עונה, אלא מחייך חיוך חם ומזמין אותי לקחת את המזון. אני מהססת, מבולבלת, לא בטוחה אם לבטוח בו או לפחד ממנו. אולי האוכל מוראל? אולי זו מלכודת? אבל הרעב מתגבר על הפחד. אני לוקחת חתיכת לחם קטנה וטועמת אותה בזהירות, מתרכז בטעמים שמחלחלים. הלחם טרי ורך, ומרגיע את הגוף שלי כאילו סוף סוף מצאתי פיסה של שקט.
אני מודה לו שוב ושוב, לפחות שלוש פעמים. הוא לא חייב להביא לי את האוכל הזה, זה עדיין לא ברור לי למה לעשות זאת. לפני שאספיק לשאול, הוא נעלם כמו שהופיע, מאיר אותי לבד עם מחשבותיי ורגשותיי.
אני מחליטה להמשיך לחקור את המקום, הולכת בין השבילים המפותלים של עצים גבוהים. השקט סביבי כבד, כמעט בלתי נסבל. ככל שאני מתקדמת, הנופים הופכים קסומים יותר סביב, כמו מציאות חלופית לתאר במילים. בעלי חיים צבעוניים ונדירים קופצים בין העצים, רוקדים בקלילות. הם אינם פוחדים ממני, והרגשה שאני נמצא בעולם אחר, שונה לחלוטין, ממלאת אותי. ציפורים עצומות עם נוצות זהובות מרחפות מעליי, ואריות לבנים משחררים נשיפות רכות באוויר. כל היופי הזה, וכל מה שאני חשה הוא כאב וחוסר ודאות.
YOU ARE READING
אהבת הנבואות
Fiksi Sejarah*הושלם* הממלכה רודפת את אוולין, אישה צעירה. היא בוחרת לנטוש את חייה הישנים ולהתמודד עם עברה האפל: להרוג את נביאי הממלכה. חברתה הטובה לשעבר, ניקול, שהפכה למלכה אכזרית, מובילה את המצוד אחריה כדי להוציא אותה להורג. כעת, במנוסה, אוולין נלחמת על חייה, אך...
