תמיד אהיה כאן ✔

פרק 6: לחישות ושברי מילים

הקשר בין איתן לתום הלך והתהדק ככל שחלפו הימים. כל רגע שהם בילו יחד הרגיש כמו בריחה קטנה משגרת בית הספר ומהלחצים היומיומיים. הפארק הפך למקום המפלט שלהם, מעין פינה שקטה ונסתרת שבה הם יכלו להיות עצמם. הם נהנו לצלול לשיחות ארוכות, מהרהרים בנושאים פילוסופיים, חולמים על העתיד, ומתוודים על פחדים שלא שיתפו עם אף אחד אחר.

אבל כמו כל דבר מיוחד, גם הקשר שלהם לא הצליח לחמוק מעיני הסובבים. תלמידים בכיתה החלו לשים לב שהם מבלים כל הזמן יחד, יושבים צמודים בהפסקות ומשדרים קרבה שלא רואים כל יום. מה שהתחיל כלחישות שקטות וקריצות, התפתח בהדרגה לשמועות ולמילים שנאמרו בקול רם יותר.

יום אחד, כשאיתן נכנס לכיתה באיחור, הוא שמע שני נערים מתלחששים ליד חלון הכיתה. "נו, ראית אותם אתמול בפארק? מה אתה חושב שהם... ביחד?" אחד מהם צחקק בשקט, מציץ לכיוון הכניסה.

"ברור," אמר השני בגיחוך מרושע, "הם כל הזמן צמודים. בטח שהם ביחד."

איתן עצר במקומו, הלב שלו דופק במהירות. הוא לא ציפה שהדברים יגיעו עד כדי כך, שהקשר שלו עם תום יהפוך לשיחת היום. הוא הביט לרגע בכיתה, אך לא הצליח לראות את תום. באותו רגע הרגיש בודד ואבוד, כאילו הקרקע נשמטה תחת רגליו.

הוא ניסה להתעלם מהשיחות ולשבת במקום הקבוע שלו, אבל התחושה הלא נוחה המשיכה ללוות אותו. במהלך השיעור, הוא ראה את תום נכנס לכיתה ומבחין מיד בפניו החיוורות. תום חייך אליו חיוך קל וניגש לשבת לידו, אך ראה מיד שמשהו לא כשורה. "הכול בסדר?" הוא שאל בלחישה.

איתן הנהן, אך ידע שעדיין לא יכול לדבר. "אני פשוט קצת עייף," הוא השיב, מנסה להסתיר את האמת. הוא לא רצה להכביד על תום במחשבות על השמועות שהתחילו להסתובב.

אחר הצהריים, כשהשניים נפגשו בפארק, תום הבחין שאיתן עדיין נראה מהורהר. הוא הביט בו במבט ארוך ואמר, "אני מכיר אותך מספיק כדי לדעת שמשהו מציק לך. מה קורה, איתן?"

איתן היסס, אך לבסוף החליט לספר לתום על השמועות ששמע. "תום," הוא התחיל בשקט, "אני חושב שאנשים מתחילים לדבר עלינו... על הקשר בינינו. שמעתי כל מיני דברים, וזה פשוט... מפחיד אותי."

תום הביט בו, מנסה לשמור על ארשת רגועה. "אני מבין שזה מפחיד," הוא אמר ברכות, "אבל אני לא מתכוון לתת לאף אחד להרחיק אותי ממך. אנשים תמיד ימצאו סיבות לדבר, אבל זה לא אמור לשנות לנו."

איתן הרגיש הקלה עצומה לשמוע את המילים האלה, אך גם ידע שזה רק ההתחלה של אתגרי הקשר שלהם.

לילה אחד, איתן שכב במיטה וחשב על תום, על המילים שהוא אמר בפארק ועל הביטחון שהקרין למרות השמועות. הטלפון שלו רטט לפתע, והוא ראה הודעה מתום: "רוצה לצאת לטיול קטן? אני מחכה לך למטה." השעה הייתה כמעט חצות, והוא לא היה בטוח אם זה רעיון טוב, אבל משהו בהודעה גרם לו להרגיש נלהב ומסוקרן.

הוא התגנב החוצה בשקט, פוסע במהירות במורד המדרגות כדי לא להעיר את הוריו. כשראה את תום מחכה לו, עיניו נוצצות באור פנסי הרחוב, הוא חש פרץ של שמחה. "לאן הולכים?" שאל איתן בחיוך.

"חשבתי שנעשה סיבוב ביער," השיב תום, מחייך חיוך מסתורי. "רק אנחנו, השקט והכוכבים."

השניים החלו לצעוד יחד לכיוון היער שמאחורי הפארק, ידיהם מתנדנדות קרובות זו לזו, אך לא ממש נוגעות. האוויר היה קריר, והכוכבים נצנצו מעליהם כמו מנורות זעירות. כשהגיעו לעומק היער, הם נעצרו, מביטים יחד אל השמיים הרחבים.

"תום," אמר איתן, "למה רצית לצאת ככה באמצע הלילה?"

תום השפיל את מבטו, כאילו חשף חלק קטן מהלב שלו. "לפעמים אני מרגיש שאני נחנק מכל המבטים, מכל הלחישות. הרגשתי שאני צריך לברוח, אפילו לרגע, מהמקום שבו כולם מצפים ממני להיות משהו שאני לא בטוח שאני רוצה להיות."

איתן הרגיש את ליבו מתכווץ למשמע הדברים. הוא זיהה את ההרגשה הזו, את הרצון לברוח, אך לא היו לו את המילים הנכונות כדי להביע את התחושה הזו. "אני מבין אותך," הוא לחש. "גם אני מרגיש לפעמים שהעולם קטן מדי."

פתאום, תום אחז בידו של איתן, כאילו מנסה לשאוב ממנו כוחות. "אני לא בטוח איך זה נשמע לך," הוא אמר בשקט, "אבל איתך זה מרגיש אחרת. זה מרגיש נכון."

איתן חייך, מרגיש גל של חום ששוטף אותו. הם עמדו שם, מחובקים במבטים ובהרגשה שלא דרשה מילים נוספות, נותנים לכוכבים להיות העדים לרגע שלהם.

*~*~*~*

סטטוס מילים: 600 מילים

*~*~*~*

העיייייי!

הפרק הזה היה אמור להיות שלושה פרקים אבל בגלל שכולם היו ממש קצרים אז חיברתי אותם 😳

יש מחשבות\דעות\הארות\הערות\איומי מוות?

פרק הבא ב50 הצבעותתת (שוקקק)

טוב בעייייייי!!