תמיד אהיה כאן ✔

פרק 9: נפילה שקטה

השבועות חלפו, ואיתן הרגיש שנועה מתרחקת ממנו ומכולם. היא לא נראתה הרבה בבית הספר, ובימים המעטים שכן הגיעה, היא הייתה נראית מרוחקת ומכונסת בעצמה. איתן הבחין שהיא בקושי דיברה איתו, ובעיקר נראתה ממהרת להיעלם בין המסדרונות. הפעם האחרונה שהם באמת דיברו הייתה במסיבת סוף השנה אצל נועה, וגם אז הרגיש שהיא לא ממש שם – כאילו משהו כבד רבץ על ליבה.

ביום רביעי בבוקר, כשישב בכיתה ליד תום, איתן שמע שני תלמידים משוחחים מאחוריו על נועה. "שמעת שהיא מסתובבת עם כל מיני טיפוסים מהעיר?" שאל אחד מהם, קולה מלא ריכולים והתרגשות. "כן," ענה השני, "אומרים שיש לה קשר עם אנשים מסוכנים."

איתן התכווץ בכיסאו. הוא לא ידע מה בדיוק נועה עוברת, אבל מה שהיה בטוח הוא שזה לא טוב. הוא ידע שנועה הייתה נערה חזקה, כזו שלא תירתע מאתגרים. היא תמיד אהבה לבדוק גבולות, אבל התחושה שהפעם היא בודקת את הגבולות הלא נכונים גרמה לו לדאגה עמוקה.

אחרי הלימודים, הוא החליט לחכות לה בכניסה לבית הספר. הוא היה נחוש לדבר איתה ולברר מה קורה איתה, גם אם היא תנסה להתחמק ממנו. השמש החלה לשקוע, וזרם התלמידים פחת בהדרגה. איתן ראה את נועה יוצאת לבסוף, לבושה בג'ינס קרוע ועם תיק ישן על כתפה, מתקדמת במהירות לכיוון השער. הוא קרא בשמה ורץ לעברה.

"נועה, רגע!" היא נעצרה במקומה, מופתעת, והסתובבה אליו. הבעת פניה הראתה לרגע רכות ואז נעלמה והפכה למבט זהיר. "מה אתה רוצה, איתן?" שאלה בקור.

"אני... דואג לך," אמר איתן. "בקושי דיברנו בתקופה האחרונה, ואת נראית... אחרת." הוא ראה איך עיניה נעות בעצבנות, כאילו היא מחפשת דרך להיחלץ מהשיחה.

"אני בסדר," השיבה, משאירה את המילים תלויות באוויר. "באמת, אתה לא צריך לדאוג לי."

איתן הסתכל בה, מנסה לקרוא את מבטה. "את לא נראית בסדר, נועה. אני שומע כל מיני דברים על האנשים שאת מסתובבת איתם... הם לא נראים כמו חברים שמוציאים אותך למקומות טובים."

נועה גלגלה עיניים. "אל תדאג לי. לא כולם צריכים לחיות לפי הספרים שלך או לפי החלומות שלך ושל תום," אמרה בקול קר.

המילים שלה פגעו בו. היא ידעה כמה הוא קשור לתום, וכמה משמעותי עבורו הזמן שהם מבלים יחד. הוא קלט שהיא מנסה להדוף אותו, לגרום לו לוותר, אבל הוא לא רצה לעזוב אותה ככה.

"אני לא אומר לך איך לחיות," הוא השיב בשקט, "אני רק רוצה לוודא שאת לא מסכנת את עצמך."

לרגע אחד היא היססה, כאילו משהו רך יותר הציץ מבעד למבטה הקשוח, אבל אז היא נאנחה ופנתה להמשיך בדרכה. "איתן, אני כבר לא מי שאתה חושב שאני. תפסיק לדאוג לי."

היא התרחקה ממנו, והוא עמד שם, מביט בה נעלמת בין הבתים. בליבו ידע שהמשפט שלה לא היה אמת, שהנערה שהיא הייתה עדיין שם, אבל הייתה חבויה עמוק, מוסתרת מאחורי חזות נוקשה שהיא אימצה.