תמיד אהיה כאן ✔

פרק 12: בין האמת לפחד

הנה פרק שני כמו שהבטחתי :)

*~*~*~*

ביום שלמחרת המפגש עם האנשים המפוקפקים שנועה התחברה אליהם, איתן התקשה להתרכז בשיעורים. המילים של הגבר הצעיר הדהדו בראשו: "הרבה מחויבות." הוא ידע שלקח על עצמו התחייבות מסוכנת, ושהכניסה הזאת לעולמה של נועה עלולה להכניס גם את חייו שלו ושל תום למערבולת שאולי לא יוכלו לצאת ממנה בקלות.

באותו ערב, הוא ותום נפגשו שוב בפארק, בדיוק כמו תמיד, אבל האווירה הייתה מתוחה. תום נראה שקט מהרגיל, פניו מביטות על המים השקטים בבריכה הקטנה שבמרכז הפארק. איתן חש שליבו כבד, אבל הוא גם ידע שאם לא יפתח את מה שהוא מרגיש עכשיו, משהו ביניהם עלול להישבר.

"תום," הוא התחיל בעדינות, "אני יודע שהמצב הזה לא פשוט, ואני מבין שאתה כועס שהכנסתי אותך לזה."

תום הסתכל בו, עיניו כבדות, אבל לא מלאות כעס. "אני לא כועס עליך, איתן," הוא השיב, קולו נמוך אך יציב. "אני פשוט... מפחד. לא ממך, ולא מנועה. מפחד לאבד את זה." הוא הרים את ידו, כמו מצביע על שניהם.

איתן הביט בו, מרגיש צביטה בלב. הוא ידע שהלחץ בנוגע לנועה מכביד על שניהם, ושהחשש של תום לא מוגבל רק לסכנה הפיזית אלא גם לאיך שזה משפיע על מערכת היחסים שלהם. "אני מבין, תום," הוא לחש, מרגיש קרבה מיוחדת שלא חש כלפי איש. "אני מרגיש כמוך. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לעזור לנועה. אנחנו לא יכולים להשאיר אותה ככה."

תום הנהן, עיניו מתרככות. "אתה צודק, איתן. אבל בוא נהיה חכמים לגבי זה. אני לא מוכן שנשב שם ונסבול את האיומים שלהם. אנחנו צריכים תוכנית."

הם דנו ביחד על איך יוכלו לעזור לנועה מבלי להסתכן יותר מדי. התוכנית שלהם הייתה ללוות אותה לפגישה עם האנשים האלו, להראות לה נוכחות ותמיכה, אך להימנע מלהתערב יותר מדי. הם ידעו שזה ריסקי, אבל האמינו שנוכחותם תיתן לנועה תחושת ביטחון.

בבוקר שלמחרת, איתן פגש את נועה אחרי בית הספר. היא נראתה מותשת ועצובה, אבל נדמה היה שהידיעה שהוא ותום לצידה נתנה לה תחושת ביטחון. כשהגיעו למקום הפגישה, תום כבר חיכה להם, יושב על ספסל צדדי, פניו רציניות וממוקדות.

"נועה, את בסדר?" שאל תום כשהם התקרבו אליו.

היא חייכה חיוך קלוש. "תודה שאתם כאן," היא אמרה. "זה באמת... לא פשוט."

תום ואיתן הנהנו, והחבורה צעדה יחד אל בית ישן בקצה הרחוב, שם אמורים היו להיפגש עם האנשים. איתן הרגיש את ליבו דופק בפראות, וידע שתום חש את אותו מתח. כשנכנסו, האווירה בבית הייתה קרירה ומבשרת רעות. הקירות היו מכוסים בטפטים מתקלפים, והריח בחדר היה חזק ומעופש.

שני הגברים שאיתן ותום פגשו קודם ישבו בחדר, מבטיהם קרירים ולא מזמינים. נועה התקרבה אליהם, שומרת על איפוק, וניסתה להציג אותם באופן שלא ירגיש איום. "הנה אני... והבאתי גם את החברים שלי," אמרה, קולה רועד מעט.