פתחתי את עיני במהירות, זיכרונות כואבים על עצמי בן ה-7 הציפו אותי...
זוג עיניים ריקות מביטות אלי, גוף קר זרוק על הרצפה ודם.
דם בכל מקום. על הרצפה על הקירות והארונות המטבח, על הבגדים שלי, על הידיים שלי, על כולי.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בחד...
בימים האחרונים אני הבנתי משהו. הבנתי שאני לא יודע כלום. הבנתי שבתור מישהו שאמור להיות השני בפיקוד, הייתי ממש תמים וילדותי. כנראה שבגלל שאף פעם לא באמת רציתי לקחת חלק בכל הסכסוך הזה, בכל העניין של המשפחות. היה בי איזה חלק שקיווה שיום יבוא והכל יסתדר בין המשפחות שנחזור להיות כמו פעם ואז אולי העול הזה שאני נושא על עצמי, החותמת שאומרת מי אני, השביל שהחליטו בשבילי שבו אני צריך לצעוד ירדו ממני. אבל בשנייה ששמעתי את הסיפור של קוקי, בשנייה שהוא סיפר שאחד האנשים שהיו בביתו באותו יום נורא היה אדם עם קעקוע דרקון, הבועה שחייתי בה התפוצצה. התעוררתי מהחלום המתוק שחלמתי.
קעקוע של דרקון שחור על יד ימין. הוא אמר קעקוע של דרקון שחור על יד ימין. המחשבה היחידה שעברה בראשי. הרגשתי שסכין ננעצה בביטני ומישהו סובב אותה חזק. הסתכלתי על ג'ונגקוק, אני בטוח שהוא דובר אמת, אין לו שום סיבה לשקר. העברתי מבט לאחי הגדול. שהסתכל עלי בעיניים מכווצות ומגוננות. כאילו הוא עצוב שגיליתי את זה.
תמיד ידעתי באילו פעילויות המשפחה שלי עוסקת, אמנם אני תמים אבל לא עד כדי כך. ידעתי שיש דברים אפלים וחשוכים שאני לא חלק מהם. אבל להרוג אישה חסרת אונים באכזריות כזו. כשהבן הקטן שלה אולי נמצא בבית. זה משהו שלא יכלתי לחשוב שהאנשים מהמשפחה שלי מסוגלים לעשות. הם היו כלכך עדינים כלפי כשגדלתי, כלכך דאגו וגוננו עלי. לחשוב שמישהו מאנשי פגע כלכך קשה באדם שהפך להיות חשוב לי. זה מוטט אותי מבפנים. "ג'ימין!" צעקה הוציאה אותי מכל מחשבותיי. הסתכלתי על יונגי היונג שעמד מולי במבט מודאג והחזיק את כתפיי. מאחוריו יכלתי לראות את ג'ין היונג מחזיק חזק את ידו של נאמג'ון היונג שנראה מודאג. "ס..סליחה קוקי, אני צריך רגע" לחשתי ומיהרתי לצאת מהבית. שמעתי את נאמג'ון היונג קורא בשמי, אבל התעלמתי. יצאתי מהדלת והתחלתי ללכת ברחוב, לא יודע בדיוק לאן. פשוט הרגשתי שאני חייב ללכת.
שמעתי צעדים מאחורי, לא הייתי צריך להסתובב כדי לדעת מי הולך אחרי. הוא שמר על מרחק, רק דואג שלא יקרה לי כלום ומאפשר לי לקחת את הזמן שלי. המשכתי ללכת. בשלב מסויים הבנתי לאן אני הולך. ראיתי את היער באופק. צעדיו של יונגי היונג תאמו לשני, כשאני נעצרתי הוא נעצר מאחורי, כשהתקדמתי כך גם הוא. הוא לא דיבר אבל נוכחותו ניחמה אותי. אני לא יודע כמה זמן צעדנו ככה. אבל הגענו לבקתה. התיישבתי על המיטה, הרמתי את רגלי והשענתי את ראשי על ברכיי, מחבק אותם. הרגשתי את הדמעות מתחילות להצטבר בעיניי וכבר שלא נשאר מקום, הם החלו לנזול, טעם מלוח הורגש על שפתיי. עם כל דמעה שנוזל חזרתי שוב על מילותיו של קוקי. על הסיפור שלו, על הכאב שלו. הרגשתי את המזרון יורד למשקלו של יונגי, הוא התיישב לידי בשקט והניח את ידו על כתפיי מחבק אותי בשקט.
בכיתי המון זמן ובכל הזמן ידו של יונגי היונג ליטפה את ראשי, מציעה קצת נחמה. "היונג" אמרתי בשקט. "מממ" יונגי היונג ענה, מסמן לי שהוא מקשיב. "דרקון שחור זה הסמל של המשפחה שלי" אמרתי ושוב דמעות מילאו את עיניי. "אני יודע" הוא אמר בשקט "להמון חיילים ממשפחת פארק יש קעקוע דרקון" הוא המשיך בקול שקט. הרמתי את ראשי אליו והינהנתי בהסכמה "אבל רק לאחד יש קעקוע כזה על היד ימנית שלו" קולי נשבר. יונגי הסתכל עלי במבט עצוב "לאבא שלך" הוא ענה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
