פתחתי את עיני במהירות, זיכרונות כואבים על עצמי בן ה-7 הציפו אותי...
זוג עיניים ריקות מביטות אלי, גוף קר זרוק על הרצפה ודם.
דם בכל מקום. על הרצפה על הקירות והארונות המטבח, על הבגדים שלי, על הידיים שלי, על כולי.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בחד...
***קלטתי שלא כל הפרק עלה. פרק מעודכן עם פסקה נוספת בסוף
*נקודת מבט ג'ימין*
"אני יודע שזו תגובה מוזרה. אני אמור לדעת שהאנשים במשפחה שלי הם כאלו. חיילים שעושים הכל בשביל המשפחה. אני יודע שאנחנו עוסקים בפעילויות לא חוקיות ואני יודע שבטוח מעורבת בזה גם אלימות. אבל..." התחלתי להסביר לו מה עובר לי בראש. "בחיים לא יכלתי לתאר את אבא שלי כרוצח אכזרי. כמישהו שיכול לנטול את חייו של אדם חסר אונים ככה באכזריות. מה אם הוא היה מוצא את קוקי? הוא היה פוגע בו? הורג אותו? אותו אבא שדואג ומגן עלי? שהיה חוזר הביתה ומחבק אותי?" כנראה ככה זה מרגיש שעולמך נחרב. האושר שלי הגיע על חשבון מישהו אחר. על חשבונו של קוקי. "איך הייתי כלכך תמים? כלכך לא מודע לשום דבר. כולם מסתכלים עלי כעל לא יוצלח. תראה את טאה בניגוד אלי. אני בדיחה" המשכתי לבכות, בזמן שיונגי המשיך ללטף את ראשי בעדינות.
"פארק ג'ימין.." יונגי לחש אחרי כמה זמן של שקט. "אתה תמיד היית הנסיך הקטן של משפחת פארק. מהיום שנולדת כולם נפלו לרגלייך. אני זוכר אותך מתרוצץ עם טאה בפארק וכל העייניים היו נשואות אלייך. אם נפלת כמעט כולם היו נעמדים דום ורצים לכיוונך" משכתי את אפי "טאה תמיד היה ננזף שהוא משפיע עלי לרעה" ציחקקתי ויונגי חייך חיוך קטן. "כשהמשפחות התפרקו וכל משפחה הלכה לדרכה. הצלחתי לשמוע פה ושם את השם שלך עולה ותמיד כולם היו כלכך מוקסמים ממך. ושלא נתחיל לדבר על אחיך הגדול והפארנויד" ציחקקתי קצת כשהוא הזכיר את נאמג'ון הדאגן. יונגי ניגב את דמעותיי עם אצבעותיו. "הם שמרו עלייך כלכך חזק. כאילו אתה עשוי חרסינה ויכול להישבר כל רגע. זו גם הייתה אחת הסיבות למה הובי דאג כלכך כשהוא גילה עלינו באותה תקופה. הוא היה בטוח שנאמג'ון יהרוג אותי. שזה יפוצץ את שתי המשפחות" הוא המשיך לדבר בקול מרגיע "הוא באמת כמעט עשה את זה" צחקקתי שוב וחיוכו של יונגי התרחב ואליו הלוותה הרמת גבות בהתגרות. "אתה חושב שאנשים כאלו, שכלכך מגוננים עליך, שכלכך אוהבים אותך. מסתכלים עלייך כבדיחה? אני חושב שזה להפך. הם רצו שתגדל להיות בדיוק כמו שאתה" יונגי החזיק את פניי עם ידיו והרגשתי תחושת חמימות בלחיי.
"כמו שאני? אני כלום. אני לא מנהיג כמו נאמג'ון או טאה. אני לא חייל שנשלח למשימות כמוך או הובי. אני לא תורם כלום. את כל הדברים האלו שקרו, שקורים אני בכלל לא חלק מהם. אני פתטי" כעסתי על עצמי, על כך שהייתי מי שאני. "אתה לא רואה את זה אה?" יונגי חייך. "רואה מה?" שאלתי לא מבין מה כוונתו. "אתה התקווה ג'ימין" יונגי אמר וציחק. "תקווה?" שאלתי מאבד אותו לגמרי.
יונגי גיחך והמשיך "של מי היה הרעיון לזה שאתה וטאה תמשיכו להישאר חברים? אני בטוח שלא טאה הדביל העלה את זה" הוא אמר. צחקקתי והינהנתי לשלילה. "ואתה הבאת אותי ואת נאמג'ון לכך שאנחנו יכולים לעמוד באותו החדר בלי שתהיה סכנה לאף אחד" הוא המשיך. "ושמעתי דיבורים על החמלה שלך. על כך שאתה מנסה ללכת בדרך אחרת ולא הדרך הקיימת. זה סוחף אנשים. הם מקווים לזה. האמת היא שאני די בטוח שלכולם כבר נמאס מהמלחמות הטיפשיות האלה. על עבר שרובם בכלל לא מכירים. על תשכח שהמון מהם היו חברים פעם. אנשים לא שוכחים זמנים טובים במהירות. כן, הם נאמנים לצד שלהם אבל בתוכם מקווים לשינוי. ואתה השינוי הזה. אתה וטאה שנסחף לזה ביחד איתך. יש לך דרך טובה יותר לראות את העולם וכולנו מרגישים את זה. בגלל זה טאה הסכים להסתכן בקשר איתך. בגלל זה אני לא הצלחתי לוותר עלייך. בגלל זה הובי החליט להגן עלינו ובגלל זה נאמג'ון וויתר לי. הצורה שבה אתה רואה את העולם. לא כמו איך שהוא אלא כמו איך שהוא אמור להיות. זה הכוח שלך. אז אל תעז לחשוב שאתה פתטי". הוא הצמיד את שפתיו אל שפתיו ונשק לי נשיקה קצרה.
נרגעתי בתוך החיבוק של יונגי. "היונג?" קראתי בשקט "מממ" הוא ענה בשקט, מלטף את גבי. "אני חושב שאני אשאל את אבא שלי, מה קרה שם באותו היום" הרמתי את ראשי מכתפו "אני חייב לברר בשביל קוקי" הסתכלתי עליו. הוא חייך "אם תסתכל עליו במבט הזה. אין מצב שהוא לא יספר לך" חייכתי אליו. אני הבטחתי לקוקי שאני אעזור לו ואני לא מתכוון לחזור בי עכשיו.
"ידעתי שתהיה פה" קולו של טאהיונג נשמע מהכניסה. "מה אתה עושה פה? יונגי אמר. "אמרתי לנאמג'ון שאלך לחפש אותם. אני די בטוח שאתם לא רוצים שהוא ידע על המקום הזה. אחרת לא יהיה לכם אף פעם שקט ממנו" הוא צחק. טאה הפנה את ראשו אחורה ומילמל משהו. הסתובב ויצא החוצה. "בוא כבר" הוא אמר ונכנס כשהוא מושך את קוקי מאחוריו. חייכתי שראיתי את קוקי נכנס אחריו. הרגשתי שאולי יש עוד סיכוי. הוא נראה מעט נבוך. הוא הביט בי בחשש. התגובה שלו הפתיעה אותי. אני אמור להיות זה שלא מצליח להביט בו. למה שהוא יגיב כאילו הוא עשה משהו לא בסדר.
"יונגי בוא רגע החוצה אני צריך אותך" טאה אמר ויצא. "אני כבר חוזר בסדר?" יונגי היונג לחש ויצא. "אתה בסדר?" קוקי שאל בשקט מהמקום שהוא עמד בו. "אתה שואל אותי? זה לא אמור להיות הפוך?" שאלתי והרגשתי שהדמעות מתחילות למלא את עיניי. הוא גיחך "כנראה, אבל שום דבר לא נורמלי אצלנו" אמר בחיוך קטן. הינהנתי בהסכמה. מרגיש מחנק בגרון, אם אדבר אני בטוח שאבכה. נהיה שקט מביך בינינו ורק הגשתי שבא לי לברוח שוב. "אתה יודע ג'ימין.." קוקי החל לדבר "הגעתי לכאן אחרי המון שנים של אימונים, לא עשיתי כלום מלבד להתאמן וללמוד. בין לבין אכלתי וישנתי. אבל כל מה שעשיתי היה לחזק את עצמי כדי שאוכל לגלות מה קרה לאמא שלי ולהרוג אותו. אני יודע כמה אומנויות לחימה ברמה גבוהה. למדתי לירות בנשק. אפילו חטפתי אין ספור מכות כדי לחזק את הסיבולת שלי. הייתי חלק מהמון דבר שאני לא גאה בהם, במטרה שאוכל לבצע את המשימה בלי תחושת אשמה. הייתי חסין להכל" הקשבתי לדבריו "למה אתה מספר לי את זה?" שאלתי מבולבל לא מבין מה הכוונה בדבריו. הוא מנסה להסביר לי שהסיבות שלו מוצדקות? כי זה לא משנה אני החלטתי לתמוך בו.
"אני הייתי חסין להכל. עד שנפלת עלי ביום הזה כשרק הגעתי. במלוא מובן המילה" הוא צחק. נזכרתי ביום שפגשתי אותו בכביש מחוץ לבית. כשאבדתי שליטה על הסקיידבורד וצחקקתי. "כשאמרת לי את השם שלך הייתי בטוח שמצאתי את הפרצה שלי, הדרך להגיע לאנשים שאני מחפש כל חיי. אבל ככל שביליתי איתך, עם טאה ועם השאר. התחלתי לשכוח למה אני כאן. התחלתי להנות, לצבור חוויות ולהיקשר לאנשים. עשיתי דברים שלא חלמתי שאעשה לפני והכל בזכותך. באמת מצאתי את הפרצה שהייתי צריך. אבל היא לא הייתה מה שחשבתי" הוא חייך חיוך עדין אלי. "אז מה היא הייתה?" שאלתי. "היא הייתה הפרצה שתנתק אותי מהחיים האומללים שחייתי לפני. אז החלטתי לבטוח בכם, בך ובטאה" כששמעתי את מילותיו עיניי התמלאו שוב בדמעות. "הסכמתם לעמוד לצידי גם שידעתם שמי שאני מחפש זה האבות שלכם. אז אני מוכן להקשיב ולשתף פעולה. אני אעזור לכם להגיע להונג" הוא הצהיר
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
