היומן של ויל סולאס☀🩹

✨אהבה שונה- פרק שישי✨

היי יומן!
היום אמא שלי חזרה. אני אתאר לך הכל!
אה וניקו ייתקשר אליי! כל כך שמחתי!

פרק שישי🙂
5/10/2024

זה היה בוקר, אולי 11 בערך, ישבתי על הספה בשיעמום, סתם אני והמחשבות שלי.
דפיקה נשמעה בדלת.
"יש!" לחשתי לעצמי.
קמתי במהירות ופתחתי.
"ויל!" אמא שלי חיבקה אותי חזק למשך דקה בערך.
"היי!" אמרתי לה בהתלהבות.
היא הכניסה את המזוודות שלה מהר וסגרה את הדלת.

"מה קורה? איך אתה מרגיש? היה לי כל כך כיף באוסטרליה, קנברה מדהימה! אנחנו חייבים לנסוע ביחד מתיישהו... איך היה לך במחנה?" היא אמרה הכל בהתלהבות ומהירות.

היא התיישבה על הספה ואני לצידה.
השיער השטני-חום שלה היה אסוף והיא לבשה חולצה בצבע תכלת עם מכנסיי ג'ינס ארוכים.
"אני בסדר והיה בסדר במחנה, כמו תמיד." חייכתי אליה.

נזכרתי במה קלטתי אתמול, חשבתי האם לשאול אותה עכשיו או מתיישהו? או שבכלל לא?

"מה עם ניקו? ואחים שלך?" היא שאלה אחרי דקה של שתיקה.
"הוא בסדר, הם בסדר."

"היה לך עוד איזה מסע חיפושים או... קרב, מלחמה, משהו?" היא שאלה.
"לא... את יודעת, סתם חיים רגילים של חצוי במחנה." עניתי.

"ו... הכל בסדר איתך? אתה בטוח?" היא שאלה שוב.

"הכל בסדר איתך? למה את הסכמת ל-אל ל..," חיפשתי את המילים. "נו הבנת!"

"ויל, אתה מתכוון לאפולו?" היא שאלה את מה שהיא ידעה.

"כן! את... אתם! לא ביחד ופשוט יש לו עוד אלף ילדים עם נשים אחרות ו..."
"אתה לא מסתדר עם אחים שלך?"

"מה זה קשור! איך את פשוט נותנת למישהו להכניס אותך להריון קצת אהבה וקצת אהמ ו..," התחלתי ללחוש. "זהו?"

"זה אבא שלך, אתה צריך לכבד אותו, זה לא סתם מישהו לא בשבילך ולא בשבילי." היא אמרה.

"אם... הוא היה יכול להיות שלך, רק שלך, בעלך או משהו כזה, היית רוצה, נכון?" אמרתי בעדינות.

"האם ניקו דיי אנג'לו רק שלך? ואם היית יכול לקבל אותו רק לעצמך היית עושה את זה?" היא חייכה.

"זה לא אותו דבר בכלל, זה אהבה שונה ולך באמת כואב שאתם לא ביחד." עניתי לה, זה היה כל כך ברור. ברור עד כמה שזה עצוב.

"אהבה זה דבר שונה, כל אהבה היא שונה אחד מהשני או מהשניה או מהשניים או מהשניות או מ-"
"כן, הבנתי את כל הלשונות פנייה." צחקתי.
"וחוץ מזה שאהבה זה שונה אצל כל אחד, מאיפה אתה יודע שאני מתגעגעת אליו בכלל?" היא שאלה.

"את מסתכלת בתיבת נגינה הזאת כל הזמן, הוא נתן לך את זה, נכון?" עניתי ושאלתי.
"כן, כשהייתי בהריון שלך והיה לי יום הולדת." היא בהתה באויר כאילו נזכרת ביום הזה.
"הוא נתן לי את זה אבל זה כבר לא עובד." היא נאנחה.

"אבל אהבתי את העגילים, לפעמים בהופעות לפניי שעליתי לבמה כל כך נלחצתי ואז נזכרתי שענדתי את העגילים האלו וזה הרגיע אותי משום מה."

"את אהבת אותו, נכון?" שאלתי.
"כן. אבל יש לי שתיי מתנות שהוא השאיר לי. את התיבת נגינה, ואותך."
היא חיבקה אותי.
"אתה מאוד מזכיר לי אותו." היא לחשה לי ואז שיחררה מהחיבוק.
"תודה ויל, הבאת לי השראה לשיר!" היא אמרה וצחקנו ביחד.

כל דבר קטן בחיים שקורה לאמא שלי היא כותבת עליו שיר, זה דווקא ממש מגניב!
חבל שאני לא טוב בלשיר או לנגן כמוה.

בכל מקרה... זהו יומן!
זה מה שקרה היום ו... נראלי שזהו.
אה כן! ניקו ייתקשר דרך האיריס נט הוא עדיין היה במחנה החצויים.
דיברנו וכל זה, גם סיפרתי לו על זה וזהו.
חבל שלא יכולתי להיות לידו ולחבק אותו או משהו כזה.
ביי יומן! 🙂