בלאגן על מימדי

הם חבורת טיפשים, חיים קשים

נ.מ. אנבת'

ברגע שראינו את הילד והילדה בסירה שזזה לבד פרסי אמר "טוב, זה מוזר." כאילו אנחנו לא מוזרים, עולים יבשים מתוך אגם. חוץ מזה, זה לא מנומס בעליל.

כשאני כבר חשבתי שלא הייתה דרך גרועה יותר לפתוח בשיחה, הילד שבסירה אמר הסתכל עלינו ושאל "איך אתם יבשים?"

החלפתי מבטים של חוסר אונים עם הילדה שבסירה. למה נגזר עלינו גורל אכזר שכזה?

"אה, כמובן!" אמר ליאו. "אנחנו יבשים בזכותי! כי אני מדליק! משהו מדליק לא יכול להירטב!"

אוי ואבוי. לא חשבתי שיכול להיות כל כך גרוע. האמת, זו הייתה טעות שלי. אני נמצאת פה ליד ליאו ופרסי. למה אני יכולה לצפות.

"ליאו, אל תשקר להם." אמרתי, ואז פניתי לילדים בסירה. "אפשר לעלות לסירה שלכם? אנחנו יכולים להסביר לכם מה קורה פה. בערך."

הילדה הזדרזה לענות לפני הילד. "בטח שאתם יכולים לעלות! וגם באמת יעזור לנו שתסבירו לנו מה קורה כאן. אנחנו הגענו מ-"

"מימד אחר" השלים אותה הילד, כי היא לא הייתה בטוחה אם להגיד את זה.

"איזה מגניב, גם אנחנו!" קרא פרסי תוך כדי שאנחנו עולים לסירה. "אה, ודרך אגב, איך הסירה שלכם זזה?"

"אין לי מושג," ענה הילד. "פשוט עשיתי כל מיני שטויות עם הסירה, והיא התחילה לזוז לבד."

"מגניב!" קרא ליאו. "הלוואי שגם אני הייתי יודע לעשות כל מיני שטויות! אה, רגע, אני יודע."

"רגע," קטעתי את השיחה שלהם (היא ממילא לא הייתה חשובה). "איך קוראים לכם?"

"אריק רקס," אמר הילד.

"בתאני," אמרה הילדה, שהיה לה ניצוץ של חוכמה בעיניים (כמו זה שאומרים שיש לי). "ואיך קוראים לכם?"

"אנבת' צ'ייס," עניתי.

"ליאו המדליק," ענה ליאו, וניפח את חזהו בגאווה.

"קוראים לי פרסי ג'קסון," אמר פרסי. "לשטותניק פה קוראים ליאו ואלדז, אין לו שם משפחה 'המדליק'."

"אוו, איזה שם ארוך," אמר אריק בצחוק. הייתי מתעצבנת, אלמלא שהייתי רגילה לליאו.

"כן, אין אדם בעולם עם שם יותר ארוך ומסובך כמו שלי." אמר פרסי. כמובן שהוא יזרום עם זה.

"אבל אני חושב שאני אצליח להגיד את השם הזה," אמר אריק. "הנה, תראה: פרהסיג' קסון לשתות ניקפה קור אמליאוו אל דזאין לושממש פחה המד ליק."

"היית קרוב," אמר ליאו. "אומרים את זה ככה: פרה סיר אסון לשתות נקפא קור אמל'ה יואל דטעין טוש מם שפחה הם מציק."

בשלב הזה הפסקתי להקשיב לשיחה שלהם ודיברתי עם בתאני. "את חושבת שהגענו מאותו עולם?" שאלתי אותה.

"על פי ההתנהגות שלהם, הייתי אומרת שכן." היא אמרה וגיחכה.

"טוב, אני אשאל שאלות מפתח," אמרתי. "יש במימד שלכם את האלים?" ברגע שאמרתי את זה הראש של אריק הסתובב לעברי.

"מה?" שאלה בתאני בהלם. "יש אצלכם אלים? אצלנו יש קוסמים, ואנחנו גם כאלה." הראשים של פרסי וליאו הסתובבו אליה. השיחה שלהם הופסקה לחלוטין. "מה הקשר שלכם לאלים?" היא שאלה.

"הקשר שלנו," אמרתי, "הוא שאנחנו הילדים שלהם."

"מה??? אתם? בנים של אלים?" היא שאלה בהלם כפול ומכופל. אחרי כמה רגעים היא התאפסה על עצמה, וחזרה להיות רציונלית. "בנים של איזה אלים אתם, ובאיזו מיתולוגיה?"

"המיתולוגיה היונית," עניתי. "אני הבת של אתנה, אלת החוכמה והקרב. הוא-" אמרתי והצבעתי על פרסי. "הבן של פוסידון אל הים, הסערות ורעידות האדמה. בזכותו אנחנו יבשים. והאידיוט הזה-" אמרתי והצבעתי על ליאו, "הבן של הפייסטוס, אל הנפחות והאש. והוא נודניק רציני." ליאו מחה, אבל אני התעלמתי והמשכתי. "אילו כוחות קסם יש לכם?"

לפתע נשמעה שאגה אדירה מכיוון היער, וקטעה את השיחה.

-------------------------------------------------------

או, סוף סוף עוד פרק יצא פה.

טוב, אני פשוט אוציא עוד פרק, ורק אז אזרוק איזה הגיג או משהו.