היומן של ויל סולאס☀🩹

✨ביתן שבע, הכל שבע- פרק שביעי✨

היי 😀
רק מזהירה, זה הפרק הכי מוזר ורנדומלי בעולם.
נראלי וילי היה במצב מסוים כשהוא כתב אותו, כע בהחלט מאוד מוזר.
זהו, אין לי מה להגיד, אני רעה ומגעילה שמשפפת קייסטין, תתמודדו.
(קיילה ואוסטין🥹 חמודים שלי🥹)
______________________

היי יומן!
אז אחריי חודש שהייתי בבית עם אמא שלי,
חזרתי למחנה!
יש! התגעגעתי לרפא, התגעגעתי לניקו! התגעגעתי לכולם!
כן, גם לאחים שלי.

פרק שביעי🙂
5/11/2024

יומן, עכשיו אני אכתוב על ביתן שבע, אבל בעיקר על קיילה ואוסטין.
קיילה ואוסטין הם האחים שאני הכי בקשר איתם, כמובן שגם עם השאר, אבל וואו יש לי יותר מידיי אחים!

זה דיי מוזר לי שהם 'אחים שלי', הם רק חצי אחים.

יומן, אתה יודע... טוב הם יהרגו אותי, כי הם בטח ייקראו את זה אבל...

∘₊✧────────────✧₊∘

נכנסתי לביתן ואף אחד לא היה שם חוץ משניהם. נכנסתי ופשוט ראיתי אותם מסתכלים אחד על השני בלי מילים ו...
מסמיקים?
"היי." אמרתי, אוליי שאלתי?
"מה אתם עושים?"
"כלום." שניהם ענו במהירות והורידו את המבטים אחד מהשני.
התיישבתי על מיטה של בית חולים שהייתה באמצע הביתן.
"אתם... בסדר?" שאלתי אותם כי שניהם היו בשקט מוזר.

"כן." אוסטין אמר.
היה שקט למשך 2 דקות בערך.
"בסדר, מה קורה איתכם?" קמתי והתקרבתי לעמוד מול שניהם.
"כלום ויל, מה אתה רוצה?" קיילה אמרה לי והסתכלנו אחד בעיניים של השניה.
כשקיילה רק הגיעה למחנה היסתכלנו אחד על השני ככה בדיוק.
מאז כל פעם שאנחנו רוצים לדעת מה עובר על השני אנחנו עושים את המבט שלנו.

תכנית אם היינו מחייכים או משהו היינו נראים מאוד מטריד, כאילו אנחנו מפלרטטים.

המשכנו להביט אחד בשניה, אחת בשני.
יצאה לה דמעה ואז היא הורידה את המבט במהירות וניגבה אותה.
"קיילה?"
"די ויל!" היא צעקה ויצאה מהביתן.
איי, היא גם טרקה את הדלת.

"מה קרה אוסטין, רבתם?" שאלתי.
"לא, בן אדם, באמת שאין לי מושג."
"אוליי היא במצב-בנות?" הוא המשיך.
צחקתי.
"אוסטין, באמת..." המשכתי לצחוק.

"טוב... אוליי...?" הוא אמר.
"טוב, אני אלך אליה, אתה יודע איפה היא יכולה להיות?"
"...לא." הוא היסס.
נאנחתי.

ויצאתי מהביתן.
הסתכלתי על כל צד וחיפשתי עם העיניים.
"היי! כירון, אתה יודע איפה קיילה?" שאלתי את כירון שהיה רק כמה מטרים לפניי.

"לא, למה?"
"לא יודע נראלי שעיצבנתי אותה."
"ויל, היא בדיוק נכנסה לביתן." הוא אמר לי. הסתובבתי אחורה.
וראיתי אותה בדיוק סוגרת את הדלת.

∘₊✧────────────✧₊∘

הבטתי בקיילה ואוסטין.
מתנשקים.
"אוקיי!" הרמתי את הקול והבהלתי אותם.
"אז תנו לי להבין..." התחלתי להגיד.
"אתם רציתם לעשות לי רגשות אשם, שאיכשהו אני אצא מהביתן ואתם... פשוט... אתם אחים!"
"אז מה ויל? מה יש לך בעיה לראות אותנו ככה;" קיילה אמרה ואז היא נישקה את אוסטין.

מצמצתי. "מה..." אמרתי בבלבול.

הם התנשקו שוב.
ואז ניקו נכנס לביתן, הוא נתן לי אגרוף בפנים.
פתאום נזכרתי בתחושה שהרגשתי שהייתי בטרטרוס, כואב, אפל, נוראי.
רציתי לקלל אבל במקום זה, שאלתי:
"רגע, למה... אני רואה את עצמי? אני לא מרגיש את עצמי מדבר, אני פשוט רואה את עצמי."

אני לא יודע מה קרה. אבל... רעדתי ואז התעוררתי בבהלה.
התנשמתי, הלב שלי לא הפסיק לפעום חזק.
זה היה אמצע הלילה, בערך 2 או 3.
זה היה רק סיוט.

"ויל! אתה בסדר?" קיילה ועוד 2 חניכים מהביתן התקרבו למיטה שלי.
היא שמה לי יד על המצח ואני המשכתי להתנשם בכבדות.
"הכל בסדר, אתה בסדר." היא אמרה לי.
"כן, אני בסדר." נרגעתי.
"מה קרה לך?" אחד מאחיי שאל אבל בגלל החושך שהיה בביתן לא הצלחתי לראות אותו.
"סתם, סיוט." עניתי.
"חיזיון?" השני שאל.
"לא, אני מקווה מאוד שלא." הסתכלתי על קיילה.

"טוב, לילה טוב, תלכו לישון." אמרתי בשלווה.
"לילה טוב." הם אמרו אחד לשניה, ואחת לשני ולי.

∘₊✧────────────✧₊∘

זהו יומן, למזלי רק חלום.
את האמת שזה מזכיר לי כשאוסטין וקיילה ניצלו מ... מה שקרה להם כשאבא נהפך ללסטר.
אני נזכר עכשיו, איך הם חזרו מפוחדים.
הם לא הצליחו להירדם כמה לילות.
תמיד דיברתי איתם על זה ועודדתי אותם, זה מאוד קירב את שלושתינו.
קיילה ואוסטין, אני אוהב אתכם אחים שלי.(אני אומר את זה באמת, וגם... אל תרצחו אותי על החלום הזה, אני לא אשם, אני נשבע!)

איזה קטע שבכלל זכרתי את החלום. אני באמת מקווה שזה לא חיזיון, טוב... זה לא נראה כמו חיזיון.

חיזיון תמיד הזכיר לי תרנגול.

ביי יומן!🙂