תמיד אהיה כאן ✔

אפילוג

אוקי, האפילוג מאוד ארוך, אני רוצה להסביר רגע איך הוא בנוי: כל פעם שכתוב קפיצת זמן של ____ זה קטע אחר. האפילוג כולו בנוי בארבעה חלקים.

לקח לי הרבה מאוד זמן לכתוב אותו ומקווה שתהנו ❤

*~*~*~*

***קפיצת זמן של שנתיים***

האור של חודש יוני היה חזק ובוהק, ממלא את השמיים בצבעים של כחול טהור ולבן מסנוור. בית הספר היה מלא בתלמידים ובמורים, כולם מתרגשים לקראת הסיום הקרוב. האווירה הייתה עמוסה ברגשות - שמחה, עצב ותחושת הקלה שהכול מאחוריהם.

תום, איתן, נועה ורון ישבו בפינת החצר הקבועה שלהם, מוקפים בתלמידים אחרים, אבל עבורם העולם היה רגע קטן ומוגן משלהם.

"אני עדיין לא מאמין שאנחנו מסיימים," אמר רון, מביט על המבנה הישן של בית הספר. "עברנו כל כך הרבה כאן."

"לא רק עברנו," אמרה נועה, חיוך קל על פניה. "שרדנו. ואני די גאה בנו."

תום הביט באיתן, שהתעסק בשעון שעל ידו, ומרפק אותו בעדינות. "על מה אתה חושב?"

"על הכול," השיב איתן, קולו רך אך מלא משמעות. "על מה שהיה, על מה שעברנו, ועל זה שזה נגמר."

"זה לא באמת נגמר," אמרה נועה, מביטה על החבורה. "אנחנו רק מתחילים פרק חדש. זה הכול."

"נועה תמיד עם הקלישאות שלה," הקניט רון, אבל חייך חיוך רחב.

"אני אוהבת את זה שאתה חושב שאתה מצחיק," היא ענתה, שולחת לעברו מבט משועשע.

***

כשצלצול הסיום של היום האחרון נשמע, בית הספר התמלא בקריאות שמחה. תלמידים רצו במסדרונות, מתחבקים ומצלמים תמונות. תום אחז בידו של איתן והוביל אותו במסדרון הראשי.

"תסתכל מסביב," אמר תום, מחייך. "זה הפעם האחרונה שאנחנו כאן בתור תלמידים."

איתן הביט על הקירות המוכרים, על התמונות, ועל הלוח עם התעודות המבריקות של תלמידים מצטיינים. "זה מוזר," הוא אמר. "כמו להגיד שלום לבית."

"בית?" שאל תום, מרכין ראש לעברו.

"כן," ענה איתן. "למרות הכול, זה הרגיש כמו בית לפעמים. אולי בגללך."

תום עצר, מביט בו בעיניים נוצצות. "אתה יודע שאתה משהו מיוחד, נכון?"

איתן צחק. "אל תעשה אותי רגשני עכשיו. עוד לא סיימנו עם כל זה."

"אני דווקא אוהב אותך רגשני," אמר תום, לוקח את ידו של איתן ומוביל אותו החוצה, אל החצר.

***

הטקס נערך בשעות הערב, כשהשמש החלה לשקוע וצבעה את השמיים בגוונים של כתום וסגול. הבמה הייתה מקושטת בבלונים ושלטים עם הכיתוב: "מחזור ל"ל- לעולם לא נפרדים באמת."