הטבע שבי 2

פרק 39

דניאל-

אני מסתכלת על המטפלת והיא עלי. היא מחייכת אלי חיוך רחב שמעיד על הרבה ניסיון חיים. היא אישה מבוגרת, שאיך שנכנסתי לחדר הטיפול שלה הרגשתי אנרגיה נעימה וטובה. הרגשתי כאילו אני עטופה במלא אור וטוב. אני בולעת את רוקי בזמן שהיא מוזגת לי מים. היא שואלת אותי כמה פרטים ביסיסיים עלי ורושמת לעצמה. אני נושמת עמוק ולא מאמינה שאני כאן, שבאמת סוף סוף בחרתי בעצמי.
התחושה, ההקלה הזאת שמצפה שתגיע עושה לי כל כך טוב.
אחרי אתמול, כל מה שקרה בבוקר ואז שהיינו אצל הרופא, הרגשתי קצת יותר חיבור לאביאל. ראיתי צער על פניו, ראיתי שהוא באמת מצטער על היחס שלו כלפי. אבל זה לא באמת מספיק לי, אני לא יכולה לחזור לאותו מקום שהייתי בו פעם.
הצעד הזה, שאני יושבת פה בכיסא המטופלת, זאת המתנה הכי טובה שאני יכולה לתת לעצמי.

״ דניאל, הצעד הזה שעשית, חשוב שתדעי עד כמה הוא מוערך ומועצם. לבוא בגיל כל כך צעיר ולבחור בעצמך ולהתחיל לטפל בנפש שלך זה צעד מאוד גדול, אבל מאוד נכון.
במיוחד, שאצל כולנו הנפש נפצעת בין אם במודע ובין אם לא וזה עניין של זמן עד שהכל יצוץ.
ורק על זה, אני כבר גאה בך.״

המילים המעודדות והמנחמות שלה נשמעות באוויר, אני מחייכת חיוך נטול שיניים ומורידה את עיניי לרצפה.
״אני פשוט הרגשתי שאני צריכה עזרה, הרגשתי כל כך מבולבלת בעולם הזה.
כל הזמן היה לי את הרצון לבכות, שהלב שלי דופק כל כך חזק כל הזמן. הרגשתי שאני לא באמת יכולה לבטא את עצמי כמו שאני רוצה.״

ההרגשה שיש כאן את הבמה לחשוף את עצמי, לחשוף את דניאל כמו שאני זאת הרגשה ענקית. אני לא אשקר, מול אביאל אני גם מצליחה לעשות את זה. אומנם לא תמיד, אבל עדיין. הזוגיות שלנו התחילה עקום, וההרגשה הזאת שאני יכולה לשתף מישהו חיצוני, מישהו שאני יודעת בוודאות שלא ישפוט ולא יבקר אותי היא עושה לי תחושה טובה. שוב, אני יודעת שאביאל לא שופט ולא מבקר אותי, אבל זה כל כך שונה. אני כל החיים לא הבנתי מי אני, מה אני מרגישה. אני מרגישה שאני צריכה שיעשו לי סדר בבלאגן.

״אבל זה בסדר לבכות, דניאל.
בכי זה ניקיון של הנשמה, זה דבר טהור ונקי שיוצא מאיתנו מבלי שנוכל לשלוט עליו.
זה הדבר היחיד שיוצא מפה,״ היא מניחה את ידה בלב ומסמלת את האיזור שממנו יוצא הרצון לבכות ,״ שהוא באמת בלי שליטה. וזה הדבר הכי טבעי והגיוני שיש.״

פתאום הדמעות יוצאות מעצמן, פתאום הסכמתי לעצמי לבכות מולה. והיא? היא לא הגיבה כמו שציפיתי. היא פשוט חייכה, ונתנה לי נייר ומים. כאילו נתנה לי את כל המקום המרווח לבכות בו את נשמתי.

״תודה.״ אני אומרת לה בנחמדות והיא מהנהנת בראשה.
״אני רוצה שתביני קודם כל, שזה שאת בוכה, זה לא רע, וזה לא מוזר. זה בסדר. תכילי את זה.״

״ אני כאילו מרגישה.. שאני לוקחת דברים כל כך קשה, שאני כל הזמן רציתי לעזור לכולם, להיות שם בשביל כולם, והרגשתי שהאנרגיה שלי אבדה, שהייתי שם כל הזמן ואף אחד לא היה בשבילי כי כולם חשבו שאני חזקה שלא צריכה אף אחד כי אני תמיד זאת שעוזרת לכולם אז מי צריך את העזרה שלי? זאת אומרת אני לא צריכה את העזרה.. את העזרה..״