להבה שמורה

פרק שמיני

זוהר פקחה עיניים והסתכלה על התקרה הלבנה שמעליה.
מבטה היה חלול ונראה שלא אכפת לה באמת מה קרה לה ואיפה היא.
"את יכולה להגיד משהו" קול עבה נשמע מקצה החדר- היא תהתה אם הוא שייך לגבר או לאישה.
היא נבהלה
איפה היא לעזאזל?! היא לא מכירה את הקול הזה!! היא הזיזה את ראשה הצידה וזיהתה פנים חלקות עטופות בצעיף כהה. לגופה של הדמות היה זרוק חלוק כהה גם הוא, בעל כפתורים קטנים בצבע זהב דהוי.
"מי את? אתה?" היא שאלה בטון חצוף במעט לא במכוון.
"כרגע זה לא אמור לעניין אותך. בינתיים אני צריכ שתתחילי לדבר" קולה היה חד, אך מינה לא ברור. אף במילים בהן היה נחוץ זיהוי המין של הדמות, זאת הייתה מילה חתוכה ולא ברורה, כאילו בא לאמר בלשון נקבה ועצר לפני שהגדיר עצמו.
"ולמה שאדבר אל דמות שאין לי מושג מה היא ומי היא?" שאלה זוהר בחשדנות. תחושה לא טובה התחילה להתפשט בגופה.
"זה לא שאנחנו מכירות יותר מדקה או שתיים בערך" היא גיכחה לעצמה.
"את לא מכירה אותי, אבל אני כן מכירה אותך." היא אמרה בחדות, תרועת ניצחון נרמזת בקולה.
"איך בדיוק?" זה הצחיק אותה "כשצפית בי ישנה?" בהחלט נשמע נחמד. ומעודד. "לא יודעת מה איתך, עד היום הדבר שהכרתי אצל אנשים אחרי שצפיתי בהם ישנים היה אם הם נוחרים או לא, ומה דרך הנשימה שלהם" היא השתתקה, זה כאב מידי, הזכיר מה שרצתה לשכוח.
"איך בכלל הגעתי לכאן?" היא שאלה בחשדנות, תוהה אם לא שאלה אותה כבר את השאלה הזאת.
"הוו! הכבשה הפסיקה להיות תמימה!"
"מה הקשר בין כבשה, תמימה, ואליי?"
"שאלה טובה, פשוט זרם לי להגיד את זה. עכשיו תשתקי!"
"רגע, עוד לא ענית לי" היא עיוותה את הפרצוף לא מרוצה מהמצב והשתתקה מחכה לתשובה של הדמות שכבר התייצבה מול מיטתה לוטשת עיניים בעיניה כאילו מנסה לאמר לה משהו ללא מילים.
"למה את לוחשת?" היא שאלה כששמעה מילים חלושות כאילו באו ממרחק רב.
"מה?" הדמות הייתה מבולבלת. למה היא ציפתה?
"למה לחשת? מה את רוצה ממני?" זוהר דיברה בקול רם יותר.
"לא לחשתי" הדמות מלמלה..
"אז מה אם זה לא היה לחש? פשוט צעקת בקולי קולות! אני גם אסכים איתך" היא ענתה בציניות ברורה בקולה.
"מה את רוצה?" היא שאלה שוב
"שתעני לי"
"מה לענות לך?" היא בהחלט לא תיכננה לתת לה שום תשובה לשום שאלה שלא קיבלה אי פעם ובטח ובטח שלא מהדמות הזאת שכלל לא הכירה!
השתיקה בחדר העיקה על שתיהן אבל אף אחת לא פצתה פה. זוהר חיכתה לתשובה-שאלה של הדמות, והדמות לא דיברה מסיבה לא ברורה.
פתאום הדלת נפתחה בטריקה ולחדר נכנסה דמות גבוהה בעלת שיער בהיר ועיניים ירוקות. היא הכירה את הבחור הזה, זה היה הנסיך, כולם ידעו מי הוא!
"את יכולה לסגור את הפה" הוא אמר לה בגיחוך. כנראה שמההלם פערה את פיה ושכחה לסגור אותו..
שתיקה שררה בחדר למשך מספר דקות עד שזוהר הצליחה להוציא מילה מפיה
"מה אתה עושה כאן?" הוא גיחך לעצמו "משחק בינגו עם צוות הכלא. מה נראה לך שאני עושה כאן?" דבריו גרמו לפרץ צחוק מצד הדמות שדיברה איתה קודם.
"איפה אני?!" היא הייתה המומה.
"אני מבין כמה את מקשיבה לסוהרים שלך" הוא אמר ברצינות. 'כן, בטח, כשלא אומרים לי אני לא יודעת' היא חשבה לעצמה.
"מה אמרת הרגע?!" הנסיך כעס. מאוד. כאילו מישהו שפך עליו כוס מים קרים רגע לפני שיצא מהחצר הקדמית לקבל את פני העם.
"מה?" היא מילמלה מבולבלת "לא אמרתי כלום." נראה שזה הרגיז את הנסיך עוד יותר כי גוון עור פניו הפך לאדום נוטה לבורדו, אבל הוא לא אמר דבר. הוא יצא מהחדר בדממה משאיר את זוהר המומה ומבולבלת ואת הדמות האלמונית מגחכת למראה המצב המוזר.
"מה הוא רצה ממני?" שאלה זוהר כשבקולה מזדחל שמץ של כעס.
"כלום" השיבה הדמות בפשטות.
זה כבר היה מרגיז. מה קורה פה?! היא הבינה שמשהו קרה אבל לא הצליחה להיזכר. הדבר האחרון שהצליחה להעלות במוחה היה השיחה בחדר המנהל והמכתב המוזר שהביא אפיק כשנכנס לחדר.
******************
"המצב מסוכן, אסור לנו להשאיר אותה ככה לבד"
"מה אתה רוצה שנעשה? הם לקחו אותה, אין לאן להמשיך. אתה אפילו לא יודע לאן ללכת!"
"הבנתי. אז פשוט נשב בחיבוק ידיים. בסדר. וכשיקרה לה משהו אתה זה שיקח אחריות, ירגיש את האשמה? כי אני לא מוכן שזה יקרה. אני לא מוכן להניח שיקרה לה משהו, אני לא אסלח לעצמי לעולם אם זה יקרה!"
"טוב אז בוא נצא מתוך הנחה שזה היה מהממלכה השניה. מה אז?"
"למה שזה יהיה מהממלכה השניה?"
"למה לא? למי מהממלכה הזאת יש אינטרס לחטוף אותה?"
"מי שמפחד ממנה ומבין שהיא מסוכנת לתכניות שלו או לממלכה"
"שיט.."
"מה?"
"הנסיך!"
"מה איתו?"
"זה כבר לא סוד. הוא כבר הרבה זמן מחפש אנשים שעלולים להיות עם היפנמה של אש. הוא לא רוצה להסיר את הקללה כי היא מועילה לו. או כי הוא מפחד. לאף אחד לא ברורים המניעים שלו"
"לא!! אין מצב!!"
אפיק והמנהל דנו בינהם על המצב והתחילו להבין את חומרתו. כולם ידעו עד כמה אכזרי יכול להיות הנסיך לפעמים.
אחרי שזוהר יצאה בריצה מהחדר המנהל ואפיק יצאו אחריה, אבל מהר מאוד איבדו את עקבותיה.
בבוקר כשחזרו לחפש אחריה הם מצאו סימני מאבק ווקרעים מהחולצה שזוהר לבשה ביום האחרון. היה ברור שקרה לה משהו, אבל אף אחד לא ידע מה. הם יצאו מתוך הנחה שהיא נחטפה ושהם יצליחו למצוא את החוטפים ויחזירו אותה במהרה.