Loyalty

פרק 4: קרע בין מציאות לסיוט

עוד יום עבר, לא נראה לי שאני אלמד השבוע..
בכל זאת אני לא מצליח ללמוד עם כל המחשבות האלה
וכל פעם מחדש אני רואה את הדריסה של ג'יימס, איך רק חצי דקה משנה למישהו חיים, איך זה עובד
הכאב יותר חזק מהאושר לצערי
כשאתה יוצא לחפש תשובות אתה מוצא עוד שאלות
זה תקופה של כאב, אין לי עוד מה להרגיש, חוץ מכאב וכעס..
שמעתי את הטלוויזיה, אבא שלי הדליק על חדשות
"חדשות היום, בחור בגיל ה20 פצע בינוני קשיש בגיל ה80 לחייו, בחור זה ריסק את הרגל של הקשיש ואת שתי ידיו, אנשים טוענים שהקשיש העיר לבחור על ונדליזים והבחור נתן לו מכות"
אני לא מאמין שככה אנחנו.. אנחנו מרסקים לאנשים עצמות בגלל שהאנשים מעירים לנו מה אנחנו לא עושים נכון
הם רוצים לתקן ואנחנו רק הורסים
אני לא מאמין שכלכך התדרדנו
העולם הזה נמצא בקרע בין מציאות לסיוט

הבטן שלי ממש כואבת, לא אכלתי מאז הדריסה של ג'יימס, לא היה לי חשק לאכול.. אני לא יודע אם יש לי אבל אני ממש רעב
אני מעדיף לאכול

הלכתי אל המקרר, היה רק לחם, אנחנו במצב רע.
אני לא אוכל, אשאיר את זה לאבא..
חזרתי לחדר שלי ופתאום שמעתי את הטלפון שלי מצלצל
סקיי התקשרה, עניתי ישר
"כן?" עניתי
"סיד? בוא לגג ב12 טוב?" סקיי שאלה
"טוב.." עניתי בכאב
יצאתי אל הגן, כדי לנשום שוב.. חנוק בבית
בגן היה מישהו, קצת גבוה, לבש בגדים מוזנחים מעט.
"שלום?" שאלתי
הוא הסתובב ואמר
"שלום, אני רואה אותך ועוד שתיים פה מדי פעם, זה המקום שאתם יושבים בו בדרך כלל?" הוא שאל עם קול מעט נמוך וחלק
"כן, המקום הזה והגג של ידידה.." עניתי בפחד קטן
"ומי כתב את המשפט פה על הקיר?" הוא שאל
"אני כתבתי.." עניתי והפחד נהיה גדול עוד יותר
"זה מדהים. וכלכך מציאותי.. מצטער שנכנסתי, בכל זאת תהנה בהמשך היום" הוא אמר בקול מולהב אבל רגוע
"תודה גם לך" עניתי
והוא הלך
הסתכלתי על השעון
השעה 11:47, אני אלך לגג.
הגעתי לבית, הנה הסולם בצד הבית, הסולם מגיע לגג, אף אחד אחר לא משתמש בגג.
סקיי הייתה כבר פה
ישבה על הספה שהייתה, התיישבתי לידה.
"שלום סקיי" אמרתי
"היי סיד.." היא אמרה בעצב
"מה נשמע בינתיים?" שאלתי
"אני בסדר" היא ענתה, ידעתי שהיא לובשת מסכה

"טוב.. אז.. זה הסיפור."