נורהגאמי - סיפורו של אל רחוב

פרולוג

"מישהו, בבקשה עזור לי!"
ילדה שנפלה קורבן לבריונות, ישבה בתא שירותים ובכתה.
לפתע, על אחד מקירות התא, היא הבחינה בשרבוט של מספר פלאפון.
בימים רגילים, היו מתעלמים מהמספר, אבל היום זה כלל לא היה המקרה.
לילדה היו ספקות, אבל לבסוף, היא החליטה להתקשר.
ואז הוא ענה.
"הלו. מי זה?"
"אני...אה... "
"הא!!! זה מדהים!!! טומונה, זו לקוחה שלנו!!!"
"אוי נו באמת... אתה מוכן בבקשה לענות ללקוחה שלך כמו שצריך?!" נשמעה צעקה נוספת, הפעם של אישה, דרך הפלאפון.
"חשבתי שאתה מישהו שיכול לעזור לי..." הילדה מלמלה, ועמדה לנתק.
"היי היי היי היי!!! אל תנתקי!!! לא אמרת שאת בבעיה?!?!" הבחור קרא. "אני יודע את זה, כי המספר שלי מופיע רק לאלו שצריכים עזרה! וזה אומר שאת צריכה עזרה עכשיו!"
לא נראה שהבחור הזה הוא מישהו שכדאי לסמוך עליו...
"אתה... אתה באמת יכול לעזור לי?"
"כמובן."
ובכל זאת, לא נראה שיש לה ברירה.
"בבקשה תצילו אותי!"
"תודה שבחרת בנו." היא שמעה קול, ולפתע קירות התא רעדו בפראות, כאילו משהו כבד נפל עליהם.
הילדה הרימה את ראשה למעלה, והופתעה לראות שני אנשים מביטים לעברה. הבחור, יחסית צעיר, לבש חליפת טרנינג שחורה עם פס כחול בצד וצעיף בצבע תכלת היה קשור סביב צווארו. הוא נעל מגפיים שחורות וחיוך ענקי היה מרוח על פניו. שערו היה שחור, אפילו כחול כהה, ועיניו זהרו בצבע תכלת של שמים. לאוזנו היה מוצמד פלאפון- הוא כנראה האיש שדיבר איתה. האישה הייתה לבושה בקימונו אדום עם פסים, ומעליו עליונית ורודה. שערה היה קצר ושחור, והאמת שהיא נראתה מאוד לא מרוצה מכל העניין.
"נעים להכיר אותך! אני האל השליח, יאטו!"
"אאו, יאטו, הכתף שלי..." סיננה האישה. שניהם הביטו בילדה, שנראתה מבוהלת. היא פלטה צרחה קטנה ופתחה את דלת התא, יוצאת ממנו במהירות. שני האנשים יצאו גם הם, דרך התא הסמוך, ונעמדו מולה. "יאטו אדוני, כתבת את מספר הפלאפון שלך אפילו כאן?!"
"בואי רק נגיד שזה למטרות פרסום."
"מ... מאיפה צצתם פתאום?! מה לעזאזל קורה כאן?!" קראה הילדה. הבחור רק נעץ בה חיוך כובש ומלא ביטחון.
"אני אל." הוא אמר והיא השתנקה במן ערבוב של בהלה והפתעה. "מופתעת?"
"זה בסדר. אפילו שהוא אומר שהוא אל, הוא רק אחד מהאלים נמוכי המעמד שקיימים." הרגיעה אותה האישה.
"היי, את אומרת את זה מול הלקוחה שלי!"
"אבל אני דוברת אמת! תפסיק לבלף ותשים לב מה קורה כאן קודם!"
"אולי אין לי עוד מקדש, אבל השם שלי עוד יופץ ברחבי היקום... וכולם ישתחוו בפניי, ויתפללו לשמי! יום אחד, אני אעמוד בראש המדינה!!!" הוא פלט במלוא ההתלהבות, ואז החל לצחקק. הילדה בהתה בו בפחד. שמישהו יציל אותי מהבחור ההוזה הזה! היא חשבה לעצמה בעודה מכווצת באחת הפינות של החדר. לבסוף הבחור הגיע לעיקר.
"אז הבעיה היא שאת חווה התעללות נכון?" הוא שאל כשהתיישב על אחת האסלות. "אני יכול לעזור לך להיפטר מהבריונים האלה."
"יאטו, לא שוב הזבל הזה!" האישה קראה לעברו.
"מה?! אבל זה לא מדהים שיש לי את הכוח להרוג?!"
"איך אתה מסוגל להגיד את זה ככה?! זה לא מוסרי לומר דבר כזה!!!"
"אח, לא משנה. אז תאמרי לי, ממי את רוצה שאפטר בשבילך...?" הוא שאל, אך כשפנה אל הילדה גילה שהיא נעלמה מהחדר.
אפילו ללכת עד כדי כך רחוק שהוא טוען שהוא אל... אל תקשיבי לבולשיט שלהם מוטסומי. היא חשבה לעצמה בעודה ממהרת לכיתה. כשנכנסה לכיתת הלימוד שלה, כמה מהתלמידים הפנו אליה מבט.
"או. המכוערת חזרה."
"אופס."
"פשוט אל תחזרי."
"היא צריכה פשוט להישאר בחדר האחות."
"אני יודע, נכון? רק בגלל שהיא לא מגיעה מדי פעם לפעם לבית הספר, היא חושבת שהיא כל כך מיוחדת והכל."
"אפילו אם היא תגיע בתלבושת אחידה של בית ספר אחר, המורה בכלל לא תתעצבן כי היא גם ככה בקושי מגיעה."
"היא צריכה פשוט להתאבד."
זה כל כך מרושע...
מוטסומי התעלמה מכל ההערות והתיישבה במקומה, מציירת לה בשקט. אך כשהרימה את אחד העטים שמעה צפצוף קטן, וכשהביטה בעט מקרוב ראתה עליו משהו שבחיים לא חשבה שתראה...
מוטסומי פלטה צרחה של בהלה ונפלה מהכיסא שלה על הרצפה, מושכת אליה את תשומת לב כל הכיתה. "מה זה היה?!?! זה...!" היא קראה והביטה בעט פעם נוספת, אך לא היה שם דבר.
"את משוגעת." היא שמעה הערה מהצד.
"היא כל כך רועשת."
"את חושבת שזה חמוד פתאום לצרוח ככה?"
"איזו סתומה."
"הסיבה היחידה שאנחנו נאלצים להיות לידה היא כי אנחנו באותו בית ספר."
"נכון"
"כבר הגיעה תקופת המבחנים. אין לנו זמן לאנשים כמוך."
אחרי ההערה הזו, מוטסומי ברחה מהכיתה בדמעות ונכנסה חזרה לשירותי הבנות, לאחד התאים. "למה הם שונאים רק אותי...?" היא מלמלה לעצמה, ולפתע מעבר לדלת שמעה קולות.
"למה כל הנייר טואלט פה רק חד-שכבתי?"
"יאטו, זה רכוש בית הספר!"
"למי איכפת? כל מה ששייך לבית הספר שייך גם לי!" הוא קרא, ומוטסומי יצאה מהתא שלה והביטה בהם בעיניים רטובות מדמעות. לבסוף הם הבחינו בה.
"מה קרה?! הכל בסדר?!" שאלה האישה.
"למה את עדיין בוכה?" יאטו שאל אותה במבט עוקצני.
"למה אני בוכה?! לא רק שהתלמידים מתייחסים אליי מגעיל, עכשיו הם גם מתעלמים מקיומי!!! לא עשיתי דבר כדי שיגיע לי יחס כזה!!!"
"תפסיקי לרחם על עצמך כל כך. זה פתטי."
"יאטו! תיזהר עם המילים שלך! אתה אמור להיות נחמד ללקוחות שלך!"
"אבל היא כל כך מעצבנת..." הוא סינן. "אני רק אומר." מוטסומי הפנתה את מבטה אל עבר תאי השירותים, ולפתע הבחינה בו.
מתוך התא, יצא יצור ענקי ושחור שלא היה ניתן לדמות לשום חיה. היו לו שתי רגליים, אך לא ראו את עיניו, ופיו הענק נפתח וחשף שיניים גדולות, חדות כתער. מוטסומי פלטה צרחה מבוהלת ונפלה על הרצפה. "מפלצת!!!"
"הבחור הזה עקב אחרייך כבר דיי הרבה זמן, לא שמת לב?" יאטו שאל בנימה רגועה. "המפלצות האלו מכוונות אל האנרגיה האפלה של בני אדם. הוא נראה כאילו הוא רוצה לתקוף אותך." מוטסומי שמה את ידיה מול פניה כרפלקס הגנה, ואז הבחינה ביצור דמוי האפרוח שעל ידה. אותו אחד שראתה בכיתה על העט שלה. הוא ישב על הזרת שלה, וצייץ בקול רם ככל שיכל. מוטסומי קפצה בבהלה ופאניקה והחלה לצרוח. "הדבר הזה שוב פה?!?! מה זה לעזאזל?!?!"
"המפלצות האלה בדרך כלל אינן נראות לבני אדם רגילים. אבל בגלל שראית את 'פינת המוות' את יכולה לראות אותן." יאטו הסביר. "אותו דבר עם מספר הפלאפון שלי. המספר תמיד היה שם, אבל בתנאים רגילים אף אחד לא אמור לראות אותו... ישנם אנשים שחיים במימד הזה, בעוד ישנן מפלצות שחיות במימד אחר. ואת תקועה באמצע."
"בדיוק כמונו." אמרה האישה.
"מימד אחר...?"
"במילים אחרות," התחיל יאטו להסביר. "זה עולם אחר, בו החיים והמתים חיים יחד. בגלל שאנשים לא מוכנים להתמודד עם המוות, הם לא מסוגלים לראות את המתים הללו. יש הרבה מפלצות ורוחות מסוכנות שנמצאים ב'פינת המוות'... למרות שהן מתחבאות, הן עדיין נמצאות סביבכם, בני האדם. כשאתם חלשים, הן יארבו לכן. אלו שייכנעו להם, יהיו בשליטתם."
"תמותי... תמותי... מכוערת. תתאבדי..." הקולות נשמעו מכיוון המפלצת, ומוטסומי התחבאה מאחורי יאטו. לפתע האפרוח שעל ידה של מוטסומי החל לצווח, והמפלצת נהמה עליו. זה נראה כאילו היא לא מצליחה יותר להתקרב אליה.
"מה קורה כאן?!"
"תסתכלי, הבחור הקטן הזה מגן עלייך."
"הא?" מוטסומי שאלה והביטה ביצור, שנהם עליה ולפתע נעלם. "הוא ברח!"
"ביקשת משאלה כלשהי, נכון?" יאטו שאל. "ככה היצור הקטן הזה נולד."
"זה נראה כאילו הוא מנסה לומר לי משהו..." מוטסומי מלמלה והביטה ביצור המצייץ.
"הוא אומר לך 'אל תוותרי'." יאטו אמר. "הוא בצד שלך. קללות וברכות עובדות באותה הצורה. אם את חושבת עליהן מספיק חזק, הן יהפכו למשהו אמיתי..."
"יאטו אדוני, הרוח..." לפתע האישה מלמלה כשהביטה דרך החלון. יאטו נעמד לידה והביט אל השמים.
"כן... סערה מתקרבת... האטמוספירה הזאת שיש בכיתה שלך היא לגמרי רעה." יאטו סינן, ומוטסומי הצטרפה אליהם.
בחוץ, מפלצת ענקית זחלה לה על קירות בית הספר. גודלה היה כגודל הבניין- היא נראתה מעט כמו נחש, אך ראשה הזכיר מעט ראש חץ.
"מה זה?!?! למה המפלצת הזו כל כך גדולה?!?! למה אף אחד לא שם לב אליה קודם?!?!"
"כי היצורים האלה קיימים ב'פינת המוות'." יאטו אמר. הוא יכל לשמוע את התלמידים שהושפעו ממנה ואת מחשבותיהם.
"אני לא רוצה לזוז..."
"אני שונא מבחנים..."
"אם אני לא אצליח..."
"מגעיל..."
"לימודים..."
"אסור לי להיכשל..."
"אני לא יכול אפילו לשחק..."
"מוטסומי..."
"מה לעזאזל היא עושה...?"
"כזו חסרת אחריות..."
"כזו רועשת..."
"מה מוטסומי עושה...?"
"היא צריכה פשוט למות..."
"יאטו, זה..." האישה מלמלה. "אם נביס את המפלצת הזאת, אז יפסיקו להתעלל במוטסומי, לא כך? המפלצת הזאת נוצרה מכל המחשבות הרעות של התלמידים בגלל המבחנים... כדי להקל על הלחץ שלהם הם הציקו למוטסומי. אז אם נחסל אותה... הבריונות תפסיק נכון?"
"ב... באמת...? הבריונות תפסיק...?" מוטסומי שאלה. "בבקשה, תחסלו את המפלצת ותצילו אותי!!! אני מתחננת בפניך, יאטו אדוני!!!" היא קראה ופניו של יאטו האדימו מגאווה. היא החמיאה לו.
"טוב, מאחר ואת מתחננת כל כך אני לא יכול לסרב לך." הוא אמר והושיט אליה את כף ידו. "כסף."
"מה?! אני צריכה לשלם?!"
"כמובן. אלא אם כן את לא רוצה שמשאלתך תתגשם... המחיר הוא כזה." הוא אמר והושיט לה את חמשת האצבעות שלו.
"ח... ח... חמישים אלף?! חמש מאות אלף?!?! אין לי סכום כסף כזה...!"
"טיפשה... אני אל אחרי הכל..." יאטו סינן. "המחיר הוא חמש יין*!!!" הוא קרא בחיוך והיא בהתה בו בהלם. היא הכניסה את ידה לכיס הג'קט ושלפה משם את המטבע, נותנת לו אותו. "ידעתי. זה בטוח הגורל שהפגיש בינינו." הוא אמר, ולפתע קפץ מהחלון היישר לכיוון המפלצת.
"ח... חכה! אתה נלחם נגד הדבר הזה לבד?!"
"אל תדאגי." אמרה לה האישה בחיוך. "אני הנשק שלו."
"לכאן, האנקי!" יאטו לפתע קרא, והאישה נעלמה בתוך ענן שחור. הענן נראה כאילו נשאב לכיוונו של יאטו, ולבסוף כשנעלם הופיע פגיון בידו.
"היא... היא הפכה לפגיון?!" לא הספיקו לעבור עשר שניות, עד שיאטו חתך את המפלצת והיא התפוצצה בהבזק של צבעים אדום ולבן. יאטו נחת על הגג של הבניין ממול ונעמד בעמדת ניצחון. "יאטו אדוני, זה היה סופר מגניב!!!" מוטסומי קראה, ונראה שיאטו נהנה מאוד מהמחמאות.
"יאטו אדוני. תשחרר אותי בבקשה." הוא שמע קול, והביט בפגיון שלו.
"או, נכון. חזרי, טומונה." הוא אמר, והעשן השחור הופיע סביב הפגיון שוב, הופך אותו לאישה שעמדה לצדו של יאטו.
"איכס, הידיים המגעילות והמיוזעות שלך..."
"א... היי!" הוא קרא, ובמהרה הם חזרו לעמוד לצד מוטסומי. האישה חייכה אליה חיוך רחב.
"מוטסומי, זה אמור להפסיק את הבריונות." היא אמרה לה בחיוך רחב.
"אוקיי! אז אני אחזור לכיתה שלי עכשיו!" היא קראה בחיוך ומיהרה אל עבר הכיתה.
"זה מספיק לי. יאטו אני רוצה לפרוש." טומונה אמרה לפתע בכעס.
"מ... מה? טומונה! אבל לא עברו אפילו שלושה חודשים..."
"הספיק לי!!!" היא קראה בעצבים בעוד לחייה החלו להירטב. "אני לא יכולה להתמודד עם כל זה יותר!!!" היא קראה ופרצה בבכי. יאטו נראה המום.
"א... אה... חכי... חכי... לא... טוב בסדר!" הוא קרא, והושיט שתי אצבעות צמודות אל האוויר. "האנקי... אני משחרר אותך." הוא אמר וכתב את שמה, טומו, ביפנית באוויר. טומונה הפשילה את שרוולה באחת הידיים, ועליה היה כתוב אותו הדבר. לאחר שיאטו סיים לכתוב את המילה באוויר, המילה שהייתה כתובה על ידה של טומונה נעלמה. "במקום להתפטר ככה סתם בלי אזהרה, היית צריכה לומר לי חודש לפני כן! זה רק הגיוני!"
"תודה שנתת לי לחיות תחת חסותך, חתיכת הומלס חסר מקדש, אל אנוכי שתמיד לובש טרנינג!"
"מה לעזאזל?! אז ככה את מודה לי?!" הוא קרא והיא החלה לרוץ משם. "שיט! טוב, כשבסוף אני אצליח, אל תחזרי אליי לבכות כמו תינוקת! כשיהיו לי 1.2 מיליארד מאמינים כשאשלוט ביפן...!" הוא צעק בעודה נעלמת מטווח הראייה שלו.

אני חייב למצוא לעצמי נשק חדש מהר ככל האפשר.

וככה יאטו והיורי נפגשו.

פירושים:
* חמש יין הם בערך עשרים אגורות.

תודה רבה שקראתם! אני אשתדל להעלות את הפרק הראשון ברגע שאוכל! :)