סודות

פיצה

בוקר, אני פותחת את עיני לאור השמש, עדין לא התרגלתי למראה הזה, אני אוהבת את השמש, כמה שלא ציפיתי לשמש כשהייתי בעיר, עדיין היו לי פחדים ומעולם לא חשבתי שהשמש תיהיה כל כך יפה, אבל אני אוהבת את השמש. אני קמה, רואה את ריאן מגלף ונזכרת במשהו, חיוך עולה על פני, "אתה עדין חייב לי תשובה" אני אומרת לו, הוא קופץ בבהלה,אבל כשהוא קולט אותי, הוא צוחק, "על מה?" הוא שואל, "מה אתה מגלף?" אני עונה על שאלה בשאלה, "אני אתן לך רמז, זה הדבר שאני הכי רוצה עכשיו בעולם", אני חושבת קצת, "מה?" אני שואלת כשאני לא עולה על תשובה, "זה" הוא אומר ומראה לי את הגילוף, הוא גילף עץ דק לצורת משולש מעוגל מעט, בחלק הרחב היה קו קצת בולט יותר ולאורכו של המשולש נחרטו עיגולים, "פיצה? אתה רציני?" אני שואלת בחיוך, "הכי רציני שיש" הוא אומר במבט קשוח, אני צוחקת והוא צוחק יחד איתי, "האמת שגם לי בא פיצה עכשיו" אני אומרת בחיוך, "בוקר טוב" אומרת אמנדה כשהיא רואה אותנו, "בוקר טוב" אני עונה לה בחיוך ואז אני נזכרת בשיחה ששמעתי אתמול בלילה והחיוך נמחק מפני, "קרה משהו?" שואלת אמנדה בדאגה, "לא" אני אומרת ומחייכת חיוך מזוייף, "הכל בסדר" אני אומרת.

בערך בצהריים, כשריאן יצא לצוד, אמנדה מתחילה שיחה פתאומית, "את צריכה ללמוד לצוד" היא אומרת, אני מביטה בה בהפתעה, לא חשבתי על זה, "ביום מן הימים גם את תצאי לצוד" היא אמרה, "מחר תורי בצייד, בואי איתי ואני אלמד אותך" היא אומרת בלי להשאיר לי מקום לתגובה, "יש לך שיער יפה" היא אומרת בלי שום קשר, אני מסתכלת על השיער שלי, מעבירה אותו קדימה, הצבע ירד ממנו, עכשיו נותר רק הצבע המשעמם שלי, שיער חום שטני, אבל עכשיו, ביער, הוא משעמם פחות, באור השמש השיער שלי הופך לזהוב, אני מחייכת ומחזירה את השיער לאחור, אוספת אותו לצמה.

לקראת ערב, אני שומעת רעש של צעדים, אני קמה לעזור לריאן לסחוב ואמנדה עוצרת אותי, "תקשיבי לצעדים" היא אומרת, אני שותקת ומקשיבה, רעש הצעדים לא נשמע כבד, הוא נשמע כאילו מישהו דורך בכוונה חזק, כדי שישמע כבד, "זה לא מתאים לריאן", היא אומרת "זה יכול להיות רק אדם אחד", היא מוסיפה ומשתופפת מאחורי העץ, הצעדים מתחלפים בריצה מהירה שמתרחקת, אני נשארת במקום עד שאמנדה חוזרת, "יכול להיות שהוא עשה כאילו שהוא רץ, ובעצם הוא נשאר במקום?", אני שואלת, "לא נראה לי, ביער קשה מאוד לעשות את זה, וכל תנועה קלה במקום תחשוף את מיקומך" אמנדה עונה לי, היא חוזרת לעיסוקיה הקודמים, הדלקת אש.

כשריאן חוזר וארנבת בידו, השמחה גדולה, כי בידו השנייה ישנו מוצר נדיר ביער, תרנגולת, אפילו שהיא מתה. אמנדה מבשלת את התרנגולת על האש ושומרת את הארנבת למחרת, ריח נפלא עולה באוויר, ריח של עוף, אני אוכלת את החתיכה שלי לאט לאט, לא עבר זמן רב כל כך מאז שעזבתי את העיר ואני כבר מתגעגעת לאוכל הטוב.

אני הולכת לישון, מסתכלת למעלה, אני לא מאמינה למראה עיני, הייתי צריכה להסתכל לשם קודם, מעל ראשי, דרך חור בסבך העצים, אפשר לראות את הירח. שמעתי המון על הירח, אבל זה יפה יותר משדמיינתי, ולידו יש כוכב, כוכב זוהר ומנצנץ, אני מסתכלת על המחזה היפה הזה עד שאני נרדמת.

"אני חייבת לספר לך משהו, קומי כבר!" אני שומעת קול לוחש בעצבנות, "טוב, אולי זה לא היה רעיון טוב לספר לך ממילא" אני שומעת ואז שקט, אני משכנעת את עצמי שרק דמיינתי.

"לינדה", אני שומעת קול קורא לי, "לינדה קומי, את חייבת לראות משהו" אומר הקול, קצת יותר חזק. אני פוקחת את עיני ורואה את ריאן יושב ומחייך, "בואי" הוא אומר ותופס בידי.

אנחנו הולכים, או ליתר דיוק רצים, לעבר עץ גבוה. "מה קרה?" אני שואלת את ריאן, "האמת שזה לא כל כך חשוב" הוא אומר במבוכה, "אבל את חייבת לראות את זה" הוא אומר ומתחיל לטפס על העץ. "חכה!" אני קוראת לו, "אני לא יודעת לטפס", אני אומרת, "סליחה, שכחתי שאת חדשה ביער" הוא אומר ומושיט לי את ידיו, אני נאחזת בהן והוא מושך אותי למעלה.

כשאני מתיישבת על ענף גבוה ועבה, ריאן אדום מהמאמץ, "בואי, עוד קצת ואנחנו מגיעים" הוא אומר, אני מטפסת בזהירות, נאחזת בבליטות בעץ, ריאן מושך אותי למעלה ומושיב אותי על ענף לידו, "תסתכלי" הוא אומר ואני מסתכלת למקום שאליו הוא שולח את ידו. אני רואה את השמש טוב מאי פעם, השמיים תפסו צבע יפהפה בגוונים של אדום וכתום, "זריחה" אני לוחשת, מבינה את הדבר הקסום שאני רואה, "השקיעה יפה עוד יותר" אומר ריאן, "אבל קשה לראות אותה מכאן" הוא מוסיף, מוקסם כמוני, "בואי נרד" הוא אומר ומתחיל לרדת, אני יורדת בזהירות אחריו.

כשריאן כבר סיים וקופץ מהעץ, אני עוד מנסה לרדת, אני אוחזת בענף דק והוא נשבר, אני מחליקה ונופלת ישירות על ריאן, הוא צועק מכאבים, אני קמה ומשפשפת את הגב, כואב לי לדרוך על רגל ימין, ריאן מנסה לקום וצורח מכאב, אני רצה לקרוא לאמנדה ולבדוק אם יש לה עוד משחה כשאני רואה שהיא כבר הגיעה עם המכתב בידה, היא רצה אל ריאן ומורחת לו משחה כמעט בכל הגוף, הוא קם לאט, עדיין נאנק מכאבים. אמנדה מסתובבת אלי, "גם את נפצעת?", היא שואלת אותי, "קצת כואב לי בגב ואני לא מצליחה לדרוך על רגל ימין", אני אומרת, היא מתקרבת אלי ומורחת משחה על האזורים הכואבים, "אני כבר שנה וחצי ביער ובקושי השתמשתי במשחה, את רק הגעת וכבר היא נגמרה" היא אומרת ברטינה, אני תוהה לעצמי מאיפה לאמא שלה יש משחת קסם, המשחה הזו מיוצרת אצל מגדת העתידות ורק העשירים ביותר יכלו לקנות אותה, אפילו המשפחה שלי לא מספיק עשירה בשביל לקנות משחה כזו.

"אני מצטערת" אני אומרת לריאן שכבר הצליח לעמוד, אבל עדיין סובל מכאבים, "זה בסדר" הוא אומר "את יחסית טובה לפעם ראשונה".

****

טוב לא היו לי מספיק תגובות בפעם הקודמת אבל בגלל שאני אוהבת אותכם ובגלל שלא יכלתי להתאפק העליתי עוד פרק :) אבל בגלל שיש לי אופי נקמני, אם אין 4 לייקים ושלוש תגובות עד יום שבת הקרוב, הפרק הבא מועלה רק ביום שבת הבא.

מוחעחעחע