סודות

תיק כחול

"לינדה!" קוראת לי אמנדה, אני באה אליה ושואלת אותה "מה?", "רציתי שתבואי איתי היום ותלמדי לצוד אבל אנחנו צריכות לחכות שריאן יחלים, בינתיים הוא לא יכול לשמור כאן לבד, אז תישארי כאן איתו היום ותבואי איתי מחר" היא אומרת, אני מהנהנת בראשי ומתקדמת לעבר המחנה.

בסביבות הצהריים, ריאן שוכב על האדמה, מניח את ראשו על התיק הכחול, התיק שלו. הוא עוצם עיניים ומחייך, נהנה מהחמימות הקלה של השמש, "היי" אני אומרת, הוא פותח את עיניו ומביט בי, "היי" הוא עונה לי, "אתה מרגיש יותר טוב?", אני שואלת, "אני מרגיש מצויין" הוא אומר ומחייך, "איפה אמנדה?", הוא שואל, "יצאה לצוד" אני עונה, מחכה לתשובה, כשהיא לא מגיעה אני מחקה את ריאן, מקרבת את התיק שלי אליו ועושה כמוהו, השמש מחממת אותי ואת ליבי.

"מה יש בתיק שלך?" אני שואלת, "לא הרבה, ריאן עונה לי, "את הברכות מההורים, חולצה אחת, מכנס אחד וברכה מאחותי" הוא אומר, פותח את תיקו, "כמו שאת רואה הרוב סתם עלים, כדי שיהיה לי נוח לשים את הראש", הוא אומר ומראה לי, אני רואה פינת מעטפה מבצבצת מבין העלים, אני נשכבת על תיקי חזרה ועוצמת את עיני, מסתובבת לכיוון השני.

לקראת ערב, כשהשמש עוד הייתה בשמיים, אמנדה הגיעה בידיים ריקות, "להביא עוד פחית שימורים?" אני שואלת, "אין צורך" אמנדה אומרת,"נאכל את הארנבת מאתמול", היא מוסיפה "אבל אם יש לך מים זה יהיה מצויין, אני רואה שנגמרה האספקה", היא אומרת ואני מוציאה בקבוק אחד, "יש משהו שהיינו צריכים לספר לך מזמן" אומרת אמנדה, ריאן מזנק אליה ועוזב את המדורה הקטנה שנכבית מייד, הוא לוחש לאמנדה משהו והיא לוחשת לו בחזרה, הוא נראה עוד יותר לחוץ מקודם, "טוב" הוא אומר בהיסוס ענק ובמבט מלא חרדה, אמנדה מסתובבת אלי ופותחת את פיה כדי לדבר אבל ריאן תופס בגבה ואומר, "לא", "טוב נו בסדר" אומרת אמנדה ומתיישבת על ידי, היא מתכופפת קרוב לאוזני ולוחשת "מחר, כשאנחנו יוצאות לצוד, אני אספר לך. את חייבת לדעת" היא אומרת ומסתובבת ממני, מדליקה את המדורה.

לילה, הכל מסביבי חשוך, אני בקושי מצליחה לראות את אמנדה שישנה רק במרחק של כ-4 מטר ממני, אני רואה את ריאן יושב ליד המדורה ושומר, קר לי ולכן אני הולכת ויושבת לידו. "היי" אני אומרת, "היי" הוא אומר ומוסיף ענף קטן למדורה, "אתה יכול לחזור לישון", אני אומרת, "אני אשמור, אני אעיר את אמנדה כשאני אתייעף", אני מוסיפה, "זה בסדר אני לא עייף" אומר ריאן. שקט שורר, אני מביטה בריאן שמרוכז במדורה.

"תבטיחי לי", הוא אומר פתאום, מסתכל לתוך עיני, אני נמנעת מלהביט לתוך עיניו ומחזירה מבט למדורה, "להבטיח מה?" אני שואלת, "אני מכיר את אמנדה, אני יודע שהיא תספר לך, אז תבטיחי לי", הוא אומר ושוב שותק, "מה?" אני שואלת, מוציאה אותו מההלם שבו הוא שקוע, "תבטיחי לי שלא תתני לה, אסור לה לספר לך", הוא אומר, "למה?" אני שואלת, "אל תתחמקי" הוא אומר, מתחמק בעצמו, "אבל למה?" אני לא משחררת, "כי זה ישבור אותך" הוא אומר, "זה ישבור לך את הלב לרסיסים, את תשקעי בדיכאון ולא תצליחי לתפקד, את עכשיו רוצה שהיא תספר, אבל אחרי שהיא תספר את תישברי ותתחרטי על שנתת לה לעשות לך את זה" הוא מוסיף, "אבל למה אתה כל כך בטוח בזה, אתה בכלל לא מכיר אותי" אני אומרת, "כי זה בדיוק מה שקרה לי" הוא אומר ופתאום אני רואה שהוא בוכה. "אולי לי זה לא יקרה" אני אומרת ומתחילה ללכת, הוא תופס ברגלי ועוצר אותי, "תבטיחי לי" הוא אומר, אני שותקת וממשיכה ללכת, לא מסתכלת לאחור.

למחרת, אמנדה מעירה אותי מוקדם בבוקר, "בואי", היא אומרת, "אנחנו צריכות להספיק ללמד אותך לצוד וגם לצוד משהו", היא אומרת ועוזרת לי לקום. אני קמה ואנחנו יוצאות לציד.

"יש שלושה סוגים של חיצים", אמנדה מראה לי, "על חלקם יש חוד מתכת שהברחתי מהבית", היא מראה לי את החיצים, אלו רק שלושה חיצים אבל זה יותר טוב מכלום, "אלו לחיות הגדולות כמו צבי או פרה" היא אומרת ועוברת לחץ הבא, "אלו חיצים עם חוד מגולף, לחיות קטנות כמו ארנבות" היא אומרת ומראה לי את החץ האחרון, "חיצים עם קוץ של דורבן בקצה, אלו לעכברים או כדי להאט את החיות הגדולות" היא אומרת ומראה לי איך לירות נכון, לשים את החץ צמוד לראש, לעצום את עין ימין, לכוון על פי כיוון הרוח ועוד עצות שונות, לאחר מכן היא נותנת לי לנסות. אני רואה ארנבת קטנה במרחק 10 מטר ממנו, אני דורכת את החץ בקשת, מכוונת, ו... רעש קל נשמע כשהחץ ננעץ כ-חצי מטר ליד הארנבת, הארנבת בורחת במהרה, "תנסי שוב, הפעם תנסי לעשות פחות רעש, הארנבת כמעט שמה לב אלייך", היא אומרת ואני מנסה שוב.

אחרי המון חיצים שהחמיצו את מטרתם והמון ריצות הלוך ושוב להחזרתם, אמנדה החליטה שאולי חץ וקשת זה לא בדיוק הכשרון שלי ועברנו לזריקת הסכינים. אמנדה הראתה לי איך לזרוק למרחק ואיך לזרוק זריקה קצרה וחזקה. עכבר קטן התרוצץ קרוב אלינו, זרקתי עליו את הסכין והיא ננעצה בדיוק במרכז גופו, "אני חושבת שמצאנו את הכשרון שלך" אומרת אמנדה בשמחה ולוקחת את העכבר המת.

לאחר חיפושים רבים אחר חיות נוספות וציד של ארנבת מסכנה אחת, אמנדה החליטה שזה מספיק להיום, "כבר מתחיל להחשיך", היא אומרת, "ועוד לא עברנו על המלכודות" היא מוסיפה ומתחילה ללכת.

כשהגענו למלכודת האחרונה, שכמו כל האחרות, הייתה ריקה, אמנדה התחילה לדבר, "שבי" היא אמרה והתיישבה בעצמה, "אני יודעת שריאן לא מסכים, אבל זה חייב לקרות, את חייבת לדעת את זה" היא אומרת ושותקת רגע, עיניה נראות מלאות בסבל ויגון גדול מהעבר, "אז ככה, את זוכרת ש..." דיבורה נקטע כשרעש קל נשמע, רעש של צעדים, הצעדים נשמעו מתקרבים, צללית אדם הופיעה, אמנדה דורכת את הקשת, אני מחזקת את אחיזתי הרפויה בסכין. ריאן נגלה אל האור, אמנדה הורידה את הקשת, הרפתי את אחיזתי בסכין, "מה אתה עושה פה?" אמנדה שאלה בבהלה, "אף אחד לא שומר על המחנה" היא אמרה והתחילה לרוץ במהירות לכיוון המחנה. "מה אתה עושה פה באמת?" אני שואלת, "מוודא שהיא לא מספרת לך שום דבר" אומר ריאן והולך אחרי אמנדה לכיוון המחנה.

****

I do believe in faries! I do! I do!

אתמול ראיתי את הסרט של פיטר פן מ2003 (לא המצוייר) וזה סרט כזה מושלם!!! אני רוצה להיות וונדי :) מחר ערב ראש השנה! אז ראש השנה שמח!! שנה טובה ומתוקה לכולם!!

אוהבת אותכם, רעות

נ"ב- מה אתם חושבים שהסוד הגדול יהיה? אם יהיו מספיק תשובות אני אתן רמז...