נורהגאמי - סיפורו של אל רחוב

פרק חמישי - עזרה

"אני באמת צריך להתלבש בזבל הזה?" יוקינה שאל בעוד יאטו חיטט בפחי האשפה הנועדו למחזור בגדים.
"תפסיק להתבכיין... היי יוקינה, תראה את זה! זה דיי חמוד!" יאטו קרא והראה לו ג'קט שמצא. הג'קט היה בצבע כחול כהה, עם שרוולים לבנים ובגב הג'קט הייתה תמונה של משהו שנראה כמו דוב הלובש סרבל.
"זה מכוער."
"טוב! אז אני אלבש את זה!" הוא קרא בכעס, ויוקינה, שעדיין היה לבוש בחלוק לבן ובצעיף של היורי רעד מקור פעם נוספת.
למה אני עדיין מרגיש משהו פיזית... למרות שאני כבר מת? יוקינה חשב לעצמו, מוריד את הצעיף והחלוק ומביט באיזור עצם החזה השמאלית שלו. באיזור זה, הייתה כתובה בגדול המילה 'יוקי'.
"אני רעב." יוקינה הודיע לאחר שמצא לעצמו בגדים. הוא היה לבוש בג'קט בצבע תכלת, מכנס שחור וכובע צמר עם פונפון לבן בקצה למעלה, ושני פונפונים לבנים שהשתלשלו למטה משני הצדדים.
"זה לא כאילו אתה יכול למות מרעב, אז פשוט תסבול את זה בשקט." יאטו ענה לו.
"טוב אני הולך מפה. אתה לא מסוגל לעשות דבר."
"הא? אתה רוצה לאכול, מה?!" יאטו קרא. "אין בעיה. בוא איתי."

~~~

"מה זה?" יוקינה שאל בפוקר פייס בעודו ישב על הרצפה. יאטו הוביל אותם לפחי האשפה שמאחורי אחת המסעדות.
"אוכל. אמרת שאתה רעב." יאטו ענה לו. "הרבה אנשים שאוכלים במסעדות לא גומרים את המנה שלהם, וכאן במקום לשלם הון תועפות אתה אוכל בחינם!" הוא קרא, שם על הצלחת החד פעמית ששכבה ליד יוקינה סרדין.
"אתה בטח לא רציני..."
"אני רציני מאוד." יאטו אמר, נותן ביס בסרדין שלו.
"אני לא אוכל את זה. אני הולך מכאן."
"אתה לא יכול ללכת, אתה השינקי שלי! הנשק המקודש שלי! העוזר שלי! המשרת! ובמקום להתלונן כל הזמן ששום דבר לא מוצא חן בעיניך, אתה יכול לעשות משהו מועיל כמו... כמו להגיש תה או משהו!"
"אילו רק היה לך במה להגיש תה..." יוקינה מלמל. "בחיים לא חשבתי שלהיות אל אומר להסתובב ברחובות כל היום, לישון במקדשים של אלים אחרים כדי לא למשוך תשומת לב ולחטט בפחי אשפה בשביל צרכים יומיומיים. ומה אתה עושה עכשיו?!" הוא קרא. יאטו, עם הסרדין בפה, ניער פחית של צבע לריסוס והחל לרסס על הקיר.
"מפרסם את עצמי."
"למען עבודות שלעולם לא יגיעו." יוקינה סינן, ויאטו נעץ בו מבט עצבני. שניהם נראו עצבניים. "אתה בטוח שאתה אל?"
"יודע מה, פרחח?! אני אוכיח לך למה אני מסוגל!!!" יאטו קרא בזעם והשליך את הפחית הריקה לפח.

~~~

"היורי אמרה שתאכיל אותנו!" יאטו קרא בשמחה כששלושתם התיישבו מול אחד השולחנות במסעדה. "נו?! מה אתה אומר על הכריזמה שלי?!"
"אם אתה מתכוון לאכול, תוכל לפחות לעשות משהו בנוגע לבקשה שלי?" היורי שאלה בייאוש.
הוא סתם סוחט אותה יוקינה חשב לעצמו.
"ברוכה הבאה!" קראה המלצרית בחיוך כשניגשה לשולחן שלהם, והניחה בפניה את התפריט וכוס מים. "ברגע שתחליטי מה תרצי לאכול, תלחצי על הכפתור הזה ומיד אגיע לקחת את ההזמנה שלך."
"אהה, גברתי..." יאטו אמר, והמלצרית הפנתה אליו את מבטה. "שלוש כוסות מים."
"אהה! סליחה, אני מצטערת! אני מיד אביא לכם!" היא קראה ומיהרה חזרה למטבח.
"חשבתי שבני אדם לא אמורים לראות אתכם..." היורי מלמלה.
"נע, גם אם יוקינה ואני תקועים בגבול בין העולם הזה והעולם הבא, זה לא אומר שאנחנו בלתי נראים. פשוט קשה לאנשים למקד בנו את תשומת לבם. הפאנטומים נוטים להתחבא בצללים, ולכן אותם אפילו יותר קשה לראות מאותנו." יאטו הסביר. "הנה דוגמא. היורי, כמה מלצריות עובדות במסעדה הזו?" יאטו שאל, והיורי עמדה לסובב את ראשה. "בלי להציץ!"
"א... אממ... שתיים...?" היא שאלה וסובבה את ראשה לבדוק. "א... ארבע?!"
"את מסוגלת לראות אותן, אבל לא ייחסת אליהן תשומת לב. יוקינה ואני בדיוק כמו שתי המלצריות שפספסת. ישימו לב אלינו רק אם ננסה למשוך תשומת לב." הוא אמר, והמלצרית שלהם חזרה עם שתי כוסות מים, מניחה אותן על השולחן.
"שוב, אני כל כך מצטערת!" היא קראה ועזבה.
"אבל בקרוב ישכחו אותנו." המשיך יאטו את ההסבר. "את הרי לא זוכרת כל אחד ואחד מהאנשים שעברת מולם ברחוב, נכון? מאחר ואנחנו לא חיים, זה תקף לגבינו אפילו יותר מעל אנשים אחרים."
טוב, בשביל אנשים לא-חיים, הם בהחלט יודעים לאכול! היא חשבה לעצמה בעודה לוגמת מהתה שלה כמה זמן אחר כך. על השולחן שלהם היו מונחות לפחות עשר צלחות שונות, ויאטו ויוקינה זללו כאילו הם אוגרים מזון לשינת חורף.
"לא משנה כמה אנחנו אוכלים, אנחנו לעולם לא נרגיש מלאים. זה מה שאמרתי ליוקינה הבוקר." יאטו הסביר כשראה את המבט על פניה. "חוץ מזה, אלים לא מחרבנים!" הוא קרא, והיורי כמעט נחנקה מהשתייה שלה.
הבחור הזה הוא באמת אל?! היורי חשבה לעצמה בשוק, ולאחר שהם סיימו את הארוחה היורי שילמה והיא ויוקינה יצאו החוצה.
"זה נכון. אני לא מרגיש בכלל כאילו אכלתי..." יוקינה מלמל. "תודה על הארוחה, דרך אגב."
"הו, אין בעיה." היורי אמרה בחיוך. "אני איקי היורי. אתה יכול פשוט לקרוא לי היורי."
"אז, איך בדיוק נתקעת עם הדבר הזה?" יוקינה שאל, מצביע על יאטו שעוד היה בפנים. הוא התווכח עם המארחת שעמדה בכניסה.
"אני אקח את כל הסלסילה. הסוכריות פה חינם אחרי הכל, לא כך?"
"א... אני לא בטוחה שאתה יכול..."
"בטח שאני יכול! זה חינם!"
"אני... קורה לי לכתים תכופות שאני מפילה את הגוף שלי, אז ביקשתי מיאטו שיתקן את זה..." היורי מלמלה.
"אה. אוקיי." יוקינה אמר.
"אממ, יוקינה..." היורי החלה לומר. למה מתת? "לצה הפכת לשינקי של יאטו?"
"אין לי מושג." הוא ענה. "אני פשוט יודע שהפכתי לכזה. אני יודע שאני מת, אבל אין לי מושג מי הייתי בחיים הקודמים שלי."
כשיוקינה הפך לשינקי הוא השתנה ישר לחרב וחיסל פאנטום יחד עם יאטו. עכשיו כשחושבים על זה... יאטו בכה...? למה...? היורי חשבה לעצמה, ולתע יאטו יצא מהמסעדה עם סלסילה מלאה בסוכריות, בעוד סוכריה על מקל אחת הייתה בפיו.
"יוקינה, יש לנו עבודה! בוא נזוז!"
"עבודה?"
"מה?!" היורי קראה. "חכה, תטפל קודם בבעיה שלי!!!" היא קראה ותפסה בכתפו, בעוד הם נעלמו.
הדבר היחיד שנשאר מול המסעדה היה הגוף של היורי, שצנח לאדמה.