נורהגאמי - סיפורו של אל רחוב

פרק שישי - הרצון לחיות

"אני לא רוצה ללכת לעבוד... אבל אפילו אם כן אלך לאוניברסיטה, אין דבר שאני רוצה לעשות..." בתחנת הרכבת הומת האדם, פאנטום אחד ישב על כתפו של גבר צעיר והחל להחדיר למוחו מחשבות שליליות. לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, היורי קפצה לעברו ובצרחה בעטה אותו מכתפו של הבחור. אולי יאטו לא רצה לעזור להם, אבל היורי לא התכוונה לוותר. חייהם של האנשים הללו היו חשובים לה מדי. מאחר ובאותו הרגע הייתה רק נשמה, ועשתה זאת מחוץ לגופה, אף אחד מהאנשים לא ראה אותה.
"מה זה היה...?" לפתע נשמע קול, ופאנטומים בכל הגדלים והצבעים החלו לאט לאט להראות את פניהם ולהביט בה.
"חברה...?"
"רק חצי חברה..."
"הביאו אותה..."
"כן..."
"תביאו אותה לכאן..." הם החלו למלמל, והיורי הביטה בהם במעט פחד. מבעד למלמולים, היורי שמעה את הכרוז מכריז. 'הרכבת תיכנס לרציף מספר אחת בעוד רגעים ספורים.'
"בואי הנה..."
"בואי..."
"בואי אלינו..." הם החלו להתקרב אליה ולסגור עליה מכל הכיוונים, והיורי השתנקה בפחד. היא החלה ללכת אחורה, לעבר קצה הרציף, ולפתע אחד הפאנטומים דחף אותה והיא נפלה על המסילה. לפני שהספיקה לקום, אחד הפאנטומים שנראה כאילו הוא עשוי מחומר צמיגי ודביק, קשר אותה למסילה.
בדיוק לפני שנשמע צליל הגלגלים שדהרו על המסילה.
היורי ניסתה להיאבק, אך לא הצליחה לזוז סנטימטר. היא חשבה שכבר הכל אבוד עבורה.
לפתע דמות מוכרת קפצה ממעל הרכבת, עם חרב שלופה. יאטו. הוא הניף את החרב, יוקינה, באוויר ושלח גל אווירי לעבר היורי. הפאנטום שקשר אותה למסילה נחתך, והיורי השתחררה מאחיזתו. "קפצי!!!" היה כל מה שאמר לה.
היורי קפצה במהירות למעלה, בעוד הרכבת חלפה ממש איפה שלפני רגע שכבה. היא ויאטו נחתו על גבה של הרכבת הנוסעת, שניהם מתנשפים בהקלה. "אמרתי לך שאם הזנב שלך ייחתך את תמותי, ובכל זאת באת הנה. טיפשה." הוא סינן. "אוקיי יוקינה. פסי הרכבת שלידם עמדנו קודם הם האתגר האמיתי. והגענו בדיוק בזמן." הוא אמר והביט לפנים. בחור שעמד לפני פסי הרכבת, הביט קדימה אל כיוון המסילה. על המסילה עצמה, עמד פאנטום ענקי שנראה כמו יד אדם שלא מחוברת לשום מקום. עוד משם הם יכלו לשמוע את מילותיו של היצור ולראות את תנועת האצבעות, המסמנות לו להתקרב. 'בוא... בוא...'
הבחור, לאט לאט, החל לעלות מעל למעקה הבטיחות ולכיוון המסילה. "אנחנו לא נספיק!!!" היורי קראה באימה.
"תקשיב יוקינה, אל תפחד!" יאטו קרא. "הרגש חמלה... והרוג את הפאנטום." הוא אמר, ובמילים אלו קפץ קדימה, לפני הרכבת, מדקלם.
"אתה, הרודף את הארץ של השמש העולה! בעזרת התגלותי, אני, האל יאטו, ובאמצעות סקי, משמיד ומנדה את הטומאה שלך!" בהנפת יד, הוא חתך את הפאנטום לרוחב, אבל לא רק את הפאנטום. מסביב לאיזור, כמה עצים נפלו על הקרקע, אחד הרמזורים נחצה לשניים ומעקה הבטיחות, שהיה עשוי ממתכת, נשבר גם הוא. "יוקינה, זה מספיק! אתה מפעיל יותר מדי כוח!" יאטו קרא, והבחור, שרגלו האחת הייתה כבר מעבר למעקה, עף אחורנית מעוצמת הפיצוץ העל-קולי שהתרחש באיזור. יאטו נחת על המדרכה, והיורי קפצה אחריו מהקרון. לאחר שהרכבת חלפה, נגלו מולם פניה של מאיו מהצד השני של המסילה. הבחור שבאותו רגע ניצל, הביט מסביב בבלבול והמשיך ללכת בדרכו. "חזור, יוקינה." יאטו אמר, והחרב שלו שינתה חזרה צורה והפכה ליוקינה שעמד לידם והביט בבחור. מחשביות שליליות המשיכו להתרוצץ בראשו. "אתה לא חייב לרצות להציל אותו, יוקינה." יאטו סינן. לפתע מאיו השתחווה קלות בהפגנת כבוד.
"תודה לך, יאטו." היא אמרה והסתובבה, מתחילה להתרחק מהמקום.
"אמרת שאתה לא רוצה לעזור להם, אבל בסוף בכל זאת עשית את זה..." היורי מלמלה לעברו.
"אני לא אוהב את זה. אבל אני מסרב לתת לאנשים למות מול החבר'ה האלה." הוא סינן, מסובב את מבטו אל עבר מסילת הרכבת. האירועים שעברו על היורי חלפו בראשה פעם נוספת. מילותיו של יאטו, גורלם של שני המתאבדים, הרגע בו הרכבת כמעט ודרסה אותה...
היורי סופסוף הבינה.
אני חשבתי שאני עומדת למות... זה היה כל כך מפחיד... אני לא רוצה למות!!! היא חשבה לעצמה, ונזכרה בכל מה שנאמר לה באותו בוקר. 'מאחר ואנחנו לא חיים', 'כל הבנות במקדש של טנג'ין הן שינקי'...
הבנתי את יאטו לא נכון.
הסיבה בגללה הוא לא רצה לעזור הייתה כי... השינקי הם כולם בני אדם שמתו. כולם, כל כך צעירים... חלקם אפילו רק ילדים...
'אלו שביצעו התאבדות כבר מכילים בתוכם אנרגיות שליליות, אז הם לא יכולים להיהפך לשינקי.'
כשיאטו אמר את זה, הוא בעצם התכוון ש... כל השינקי הם אנשים שרצו להמשיך לחיות!
מול אנשים כמו יוקינה ומאיו... אני חושבת, שלמענם, יאטו לא יכל לסלוח לאלו שבזבזו את חייהם!
היורי הורידה את ראשה כשדמעות החלו לזלוג מעיניה ונפלו על המדרכה. היא פלטה אנקה קטנה, ויוקינה הסתובב לעברה בהפתעה.
"היורי...?" דמעותיה של היורי לא הפסיקו לזלוג, ויוקינה בהה בה בהפתעה בעוד סומק קל מזדחל אל לחייו. לפתע יאטו פלט צעקת כאב, והסתובב אליהם בחטף.
"יוקינה, חתיכת סוטה!!!" הוא צעק עליו, והביט בהיורי שמחתה את דמעותיה עם שרוול הסוודר שלה בהפתעה. "אתה... מה עשית לה?!?!" הוא צעק על יוקינה.
"לא עשיתי כלום!!!"
"אני בסדר!" היורי קראה והסתובבה עם גבה אליהם. "סתם נשאר לי קצת אבק בעיניים, זה הכל..." יאטו בהה בה בתדהמה.
"מה?! זה ממש לא בסדר!" הוא קרא. "אל תשפשפי את זה, את תשרטי את העין שלך!!! תישארי רגועה היורי, קחי נשימות עמוקות!!!"
"זה באמת יעזור לה?!?!" יוקינה קרא.

אפילו אם מצבם נראה קשה בשבילם, בני אדם צריכים להעריך את משמעות המילים 'להיות בחיים'.

אני יודעת, פרק קצר :/ אבל מה אתם חושבים בינתיים על הסיפור? על יאטו? יוקינה? היורי? ספרו לי בתגובות!
שוב תודה שקראתם, ולילה טוב לכולם!