נורהגאמי - סיפורו של אל רחוב

פרק שביעי - אל מפחיד

~ "הו, האל יאטו! בבקשה תעשה את הקטע שלך!!!" נערה צעירה קראה בהתלהבות כשהגיעה לראש התור, ובידה מטבע של חמישה יין - האל יאטו ישב וחילק חתימות לכל המעריצים שלו. הוא לקח ממנה את המטבע, העיף אותו באוויר ותפס אותו, מביט בה בחיוך כובש.
"מי ייתן וגורלינו יצטלבו." הוא אמר, וכל מי שעמד בתור הריע בהתרגשות, בעוד מצלמות החלו להבזיק לעברו. לבסוף שומר הראש שעמד לצדו הוביל אותו ללימוזינה השחורה שלו, והם נסעו משם. בתוך הלימוזינה, היה שולחן כיבוד גדול, ולצד יאטו ישבו כחמש בנות לבושות בקימונו תואם. יאטו, עם כתר זהב על ראשו, גלימה אדומה סביבו וכוס יין בידו, חייך חיוך מסופק. "אין דבר טוב יותר מכוס יין אחרי יום עבודה ארוך!"
"האדון יאטו, תסתכל על כל המעריצים שלך! כלומר, תראה כמה יאטואיסטים* יש לך!" אחת הבנות קראה.
"נכון, סופסוף כולם הבינו את מי צריך להלל. אך עד כמה ריקני מרגיש הלב שלי, לאחר שהגשמתי את מטרתי היחידה..." הוא מלמל, והביט מהחלון. על המסכים הגדולים שהיו תלויים על גורדי השחקים, היו תמונות של יאטו, ובכל מקום היה שמו, וסיסמאות כגון 'מי ייתן וגורלינו יצטלבו' או 'יאטו- מלך האלים'. "רק אדם העומד בפסגה, מסוגל להבין את הבדידות הזו! זה מקפיא את לבי..." הוא מלמל, וחיבק את עצמו בפנים מיוסרות.
"האדון יאטו!" קראו כל הבנות יחדיו.
"הו, מי יוכל לחמם את לב הקרח שלי?!" הוא קרא, והבנות קפצו ממקומן.
"הו, הרשה לי אדוני!"
"לא, לי אדוני!"
"אני!"
"אני!"
"אני!" הן המשיכו להתווכח בעודן קופצות עליו בחיבוק ורבות על תשומת הלב שלו. יאטו נראה מבסוט לחלוטין, וצחקק באושר בעודן מחבקות אותו. ~
"לאט לאט, לאט לאט... יש מספיק יאטו בשביל כולן..." הוא מלמל מתוך שינה כששכב על הרצפה באחד המקדשים.
"תסתום כבר!" יוקינה קרא, בועט בו בכוח אל עבר המדרגות. יאטו החל ליפול במדרגות בצרחה, עד שהגיע לתחתית ונדפק עם ראשו באבן.

~~~

"הידד!!! היורי הביאה אוכל!!! תודה רבה, היורי!!!" יאטו קרא, פותח את קופסת האוכל שהיא הביאה לו.
"בתמורה, אני מצפה שסופסוף, סופסוף סופסוף תעשה משהו בנוגע לבקשה שלי!"
"יאאא, יש פה אפילו נקניקיות תמנונים!"
"אתה בכלל מקשיב לי?! אתה לא מקשיב לי, נכון?!" יוקינה פיהק בעייפות.
"בקושי הצלחתי לישון... תודות ליאטו שמדבר מתוך שינה!"
"אה, איזה חלום טוב זה היה!" יאטו קרא באושר.
"הא? כן בטח, כאילו שאי פעם יהיו לך יאטואיסטים."
"אני מעדיפה לעבור לגור בחו"ל מאשר להלל משהו כל כך משפיל."
"אף בחורה בחיים לא תחשוב שזה קול." יוקינה אמר, מצביע על יאטו המושפל.
" 'זה'?!"
"מי בכלל ירצה ללחוץ לך את היד? את יודעת שהידיים שלו ממש מיוזעות?" יוקינה מלמל לעבר היורי. יאטו חשק שיניים בכעס, ונעמד על רגליו.
"אם כך... אני אראה לכם... מה אל מסוגל לעשות." הוא אמר בקול אפל, והם הביטו בו בציפייה. "כל חלום שיהיה לי, ייהפך למציאות. מכיוון ש..." הוא מלמל, והם המשיכו להביט בו. "קניתי את זה!!!" הוא קרא בשמחה והראה להם כד גדול בצבע חום.
"כד?!?!" היורי ויוקינה קראו יחד.
"אישה נחמדה אחת בעיר קראה את כף היד שלי ואמרה 'אני אמכור את זה לך ורק לך!' היא אמרה שכל מה שאני צריך לעשות זה לשיר 'שמחה שמחה, כיף כיף!' כל יום בזמן שאני משפשף את הכד הזה ככה!" הוא קרא והחל לשפשף את הכד בחיוך.
"היא עבדה עליך!" שני בני הנוער קראו.
"וכדור הבדולח הזה יעזור לי לזכות בלוטו אם אתלה אותו על קיר מערבי! והצמיד הזה יעזור לי לבנות את בית חלומותיי! ועם כל הדברים האלה תוך זמן קצר יהיה לי שמחה שמחה, כיף כיף...!" הוא קרא, ויוקינה והיורי בהו בו בכעס. לפתע יוקינה תפס את הכד.
"היורי!" הוא קרא, וזרק אותו אליה. היא תפסה אותו, והשליכה אותו בכוח לרצפה, והכד התרסק לחתיכות. יאטו נראה כאילו הלב שלו נשבר לרסיסים יחד עם הכד.
"לאאאא!" הוא קרא, מתיישב ליד חתיכות הכד.
"לך לעבוד לשם שינוי!" היורי קראה בכעס.
"זו לא אשמתי..." הוא מלמל בעצב בעודו מנסה לחבר שתי חתיכות בידיו. "אני רוצה לעבוד, אבל אף אחד לא מתקשר ו..."
"יאטו, אל מוערך לא צריך להתנהג ככה, במיוחד לא אחרי שהוא מצא לעצמו שינקי כל כך טוב..." היורי אמרה לו בחיוך קטן. "אתה צריך להחזיק את עצמך בידיים, למען יוקינה." יאטו, שהקשיב לה, הנמיך את ראשו בצער והפסיק להתעסק עם הכד השבור.
"היורי, קומי. הולכים."
"הא?"
"יש מישהו שאני רוצה שתפגשי." הוא אמר בטון רציני, ויוקינה והיורי בהו בו.