להבה שמורה

פרק תשיעי

"מה אתה רוצה?!"
"שתעני לי!!"
הצעקות מהחדר נשמעו רמות יותר מאי פעם.
האנשים בסביבה היו רגילים לרעשים שעשה הנסיך כשחקר את ה'אורחים הרצויים' ששיכן בחדר הסמוך.

"לא שאלת כלום" היא סיננה במבט ממוקד לדלת מאחוריו.

"אל תשחקי אותה לא שומעת" הוא אמר בכעס. לפי אגרופי ידיו אפשר היה להבחין מיד בכעס הגדול העצור שם.

"מה אתה רוצה ממני?!" היא ירקה את המילים לאויר "אתה חושב שאני מפגרת?! משחקת אותה טיפשה?! אם היית שואל משהו הייתי עונה לך, או לא עונה- אבל לא מכחישה שדיברת!!!" היא צעקה בקולי קולות ואלמלא החבלים החזקים ששמרו אותה קשורה לכיסא, פניו היפות של הנסיך היו מאבדות את צורתן כבר לפני חצי שעה.

"אל תשחקי אותה" הוא שינן שוב.

"מה אתה רוצה ממני??" היא שאלה מתאמצת להירגע במקום להיפצע מהחבלים כשהיא מנסה לזוז.

"הגיע הזמן שתספר לי מה הסיפור המסריח הזה שלך ותתחיל לדבר במקום לנסות להכריח אותי להגיד לך דברים שאין לי מושג מהם כלום!"

"אדוני המלך.." הדלת נפתחה ובכניסה ניצב אחד המשרתים שכבר נכנס מספר פעמים בשעה וחצי האחרונות לכאן. פיו היה פתוח ועיניו הביעו הלם מוחלט.

"מה" ספק שאלה ספק אמרה זוהר בטון החצוף שאימצה לה בימים האחרונים בזמן שכל מיני אנשים ניסו להוציא ממנה מידע על עצמה שאפילו היא לא ידעה.

"כ כ כלום" הוא גימגם.

זה הצחיק אותה, לראות את כל האנשים בארמון מפחדים ממנה כמו מאש. הרי היא עצמה לא אש- האש נמצאת בתוכה, אבל לא ברמה כל כך מוגזמת שתהפוך גם אותה לכזאת. לפחות ככה זוהר קיוותה.

"אני יוצא." הנסיך הודיע ופנה לעבר הדלת.

"אל תחשבי שסיימתי איתך" הוא הזהיר "אחזור עוד מעט".

"בטח" זוהר גיחכה "כמו שאני בטטה". הנסיך חייך לעצמו ויצא מהחדר.

*******

"היא לא מוכנה לדבר" עומר הודיע ברגע שנכנס לחדר עם קרופיטל.

"זה לא חדש לאף אחד" רטינה נשמעה בקולו של דוקי.

"אז מה אתה רוצה לעשות?" אחד האנשים במקום החליט להצטרך לשיחה.

"לאיים. תאיים עליה במשהו שחשוב לה, ככה היא תתחיל לדבר".

הבעת פניו של קרופיטל השתנתה בן רגע. במקום הרוגע שהיה שרוי בו מהרגע שנכנס, פתאום הפך לעצבני וחסר סבלנות.

"איך תאיים עליה בדיוק? לא נשאר שום דבר שחשוב לה בחיים האלה, אמא שלה הייתה האדם היחיד שהיה חשוב לה והיא כבר לא כאן.

מה אתה רוצה? תאיים שתשרפו לה את הביית- תשמע, פשוט מפחיד אימים. אני במקומה הייתי ישר צועק את התשובה" הוא אמר וטון מזלזל מתגנב לקולו.

"אני יודע!" דוקי קפץ ממקומו וצעק בהתרגשות מדומה.

"דבר" אמר לו קרופיטל בטון אדיש אך קשוב במקצת.

"אפשר להביא את אמא שלה..."

"מהה?!?!" כולם בחדר נדרכו למשמע ההצעה החדשה. זה בהחלט לא היה שפוי.

"תביאו את ליזה" הוא ביקש ומיד יצא אחד השומרים מהחדר לאחר הנהון קטן מצידו של קרופיטל.

"בוא תסביר לנו את התכנית שלך בינתיים לפני שליזה מגיעה" אמר לו קרופיטל. נראה כאילו הוא מתחיל להשתחרר במעט מהמתח.

"אוקיי אז ככה.. -" כולם בחדר השתתקו והקשיבו לדוקי שפרש לפניהם את התכנית לפרטי פרטים. אכן נראה כאילו הוא יודע מה הוא רוצה לעשות ובטוח שהדבר יעזור לעקשנית לדבר.

"אתה בטוח שזה יצליח?" שאל עומר עם מבט מודאג בעיניים.

"זה חייב להצליח! היא מכירה כל דרך להחזיר אותם לפה. אין סיכוי שלא" הוא ענה בביטחון.

"זה עלול להסתבך" אחד היועצים בחדר הזהיר.

"לא. היא מכירה את הכשפים האלה מספיק טוב כדי שזה יהיה מושלם."

דפיקות נשמעו מהדלת ומיד לאחריהן היא נפתחה והציגה לראווה אישה בשנות השבעים לחייה שרק עיניה מסגירות את כל השנים שעברו, בעלת שיער חום בהיר בעל גוונים אדומים בהירים, עור לבן וחלק ועיניים ירוקות נוטות לגוון של זית בשל בתוספת מסגרת תכולה עדינה. נמשים עדינים עיטרו את האף וגלשו במעט ללחיים הבהירות, ושפתיה שורטטו במכחול דק בצבע ורוד בהיר שהשתלב בשלמות עם הפנים הבהירות.

"הזבובים עוד ישמעו שיש כאן מסיבה ויכנסו לכם לפה" היא צחקה והתקרבה לכיסה הפנוי היחיד שנותר בחדר.

"תשבי בבקשה" הורה לה קרופיטל והניד את ראשו לכיוון הכיסה הפנוי שממילא כבר הייתה בדרכה אליו.

"אוקיי, אז מה רוצה כבודו?" נימה רצינית תפסה את קולה בזמן שהיא התמקמה בכיסה עליו ישבה בנוחות.

"אנחנו צריכים שתעשי משהו.." פתח קרופיטל והורה לדוקי להתחיל לדבר.

"אין סיכוי" היא ענתה בהינד ראש לאחר הקשבה ממושכת.

"את מוכרחה, אנחנו צריכים את זה בשביל להמשיך הלאה ולמנוע אסון מהממלכה!" קרא עומר בתרעומת.

היא הנידה שוב בראשה.

"תקשיבי" פנה אליה קרופיטל והתחיל לדבר. לאחר שעה של הסברים למה זה כל כך חשוב שתעשה את המעשה הזה היא הנהנה בשקט וענתה

"טוב, אעשה את זה. מתי?"

"מחר אשלח משרת שיקרא לך בעשר בבוקר, תהיי מוכנה."

היא הנהנה.

"משוחררת" הוא אמר ושלח אותה בהינף יד החוצה.