נקודת מבט של אמה:
הלכנו שעות ביער בצעקות של שמותיהם של חברינו...
"קלסיייייי" אין קול ואין עונה
"ליעעםםםםם"ושוב אין קול ואין עונה
אני על סף התייאשות
כואבות לי הרגליים, הזלו לי הכוחות ולא אכלתי כלום
"דין....אני מתייאשת "אמרתי לו במבוכה
"אמה הם חברים שלנו ...צריך למצוא אותם והם בטוח פה איפשהו, לא ממש אפשר לצאת מהאי בודד הזה "דין אמר ברצינות מסתכל עליי עם עיניו התכולות
"אבל אנחנו מחפשים שעות אין כלום!
אולי הם כבר מתים...אתה בעצמך ראית איזה חיות יש פה "אמרתי בטון מפוחד ומעוצבן
"אמההה שלא תעזי להגיד דברים כאלה !"הוא צעק
"תפסיק להיות אופטימי כבר ! לא נמצא אותם...אין מה לעשות "צעקתי בחזקה
"תפסיקי את להיות פסימית ! ולהתייאש ולוותר...תמיד כשקשה לך את פשוט בורחת אז דייי !"המשיך לצעוק
"אתה לא מכיר אותי בכלל !!! אין לך זכות לשפוט אותי"אמרתי
"אני לא שופט אני אומר את האמת " טען
"אז אתה יכול לדחוף את ה-א-מ-ת הזאת לתחת "צעקתי והפנתי לו תגב במטרה לעוף מיפה לאנשהו
"לכי זדייני !"צעק
הפנתי את הגב בחזרה מסתכלת עליו ובאה אליו בצעדים מאיימים
"חחחחח לא נראה לי שאני יזדיין בזמן הקרוב
כי אם לא שמת לב אני תקוע באי המזויין הזה איתך "צעקתי
ועמדתי מולו
"ואני לא יגע בך עם מקל "אמרתי ברצינות כאשר האצבע שלי מכוונת עליו
ופניי קרובות לשלו
ראיתי איך עיניו נהיות כהות מעצבנות
ואת שפתיו מתכוונת לומר משהו
אך לפתע הוא עצר והסתכל על נקודה מסויימת שהיא לא אני
"תראי"אמר דוחף אותי ממנו והולך לכיוון עץ כלשהו
"הכול טוב דין?" שאלתי מודאגת. . הוא לגמריי התחרפן
"הכול מצויין...רק תגידי את זוכרת את הצבע חולצה של קלסי?"שאל
אה?
"ניראה לי שוורוד..."
"וורוד זה טוב"אמר מחוייך
"למה?"שאלתי לא מבינה
"תראי "ענה מצביעה על מקום כלשהו בעץ
התקרבתי למקום וראיתי שבענף כלשהו יש חתיכת בד קרועה בצבע וורוד
"אנחנו בכיוון הנכון"הוא אמר מסתכל עליי ומחייך.
YOU ARE READING
At this place
Romansaאמה בת ה17 ,נסעה לטיול בח"ול עם הכיתה בשנה האחרונה שלה ללימודים. בלילה כשהייתה צריכה ללכת לישון היא וחברותייה התגנבו למסיבה סודית ביאכטה . אך דבר לא צפוי קרה ששינה לה את החיים מן הקצה לקצה .... הרס אותם גרם לה לאבד את התקווה להתייאש ללמוד להיות חזק...
