להבה שמורה

פרק שנים עשר

"מחר בבוקר כולם מתייצבים פה, קוראים לה להכתרה, ומציגים לה את האם."
"למה להכתיר אותה? אני אמור להינשא לה?"
"וודאי, זה מה שאמרנו. כך שגם אם יתפקשש משהו בהעלאת דמותה של האם- תוכל לנסות להוציא ממנה מידע בלי בעיה."
"זה לא בסדר"
"מה יותר בסדר? לתת לממלכה לקרוס?"
"לא." "אבל מי אמר שהיא תגרום לקריסת הממלכה?"
"ככה כתוב בנבואה"
"אבל יכול להיות שבמעשה הזה שאתה עושה אתה מביא את הממלכה לקריסה"
"ויכול להיות שלא".

זה כבר שבוע שליזה לא הצליחה לישון כמו שצריך. היא דאגה לנסיכה הקטנה, היא דאגה למה שיקרה לה. היא ידעה שזה מסוכן אך לא הראתה שום סימן פחד או התנגדות. היא ידעה שאם תראה זה לא ישנה את החלטת הנסיך, אלא רק יחמיר את המצב. ואז היא לא תוכל לעזור לילדה הקטנה לברוח.
*****
קול רשרוש קל נשמע מעבר לדלת וזוהר קפצה משנתה.
לא שוב עינויים!
אבל אז נזכרה שהעינויים נגמרו. שמסיבה כלשהי הנסיך החליט להפסיק עם העינויים ולהתחיל להתייחס אליה כאל נסיכה. אבל היא פחדה.
היא לא ישנה טוב כל השבוע מחשש שיבואו לעשות לה משהו, עכשיו כשאינה מוגנת מאחורי הסורגים של הכלא.
"הכל בסדר" נשמע קולה העדין של ליזה מהדלת. זוהר נשמה עמוק ונרגעה.
"הבהלת אותי" היא חייכה.
"אני יודעת, שמעתי את הקפיצה" היא גיחכה.
"מה קרה?" זוהר הביטה בפניה המהורהרות של ליזה. לא קשה היה לזהות את הסערה שמשתוללת בתוכה. היא נראתה לחוצה.
"בואי" היא אמרה "תתלבשי מהר, אנחנו יוצאות החוצה." היא הוציאה לה מכנס טריקו ארוך וחולצה פשוטה עד המרפקים והפנתה לזוהר את הגב.
זוהר התלבשה בזריזות והתייצבה לצידה של ליזה.
הן יצאו יחד מהחדר בזריזות ובשקט אל גינת הארמון.
זוהר מעולם לא ראתה אותה, היא רק שמעה עליה פלאות.
ליזה הובילה את שתיהן לספסל שהיה קרוב לחומה, מאחורי שיח ענק של ורדים. היא חייכה לעצמה "פרפקט".
"ליזה?" זוהר שאלה בהיסוס.
"אל תדאגי, הכל טוב"
"מה קורה כאן?"
"בואי, שבי." זוהר התיישבה בשקט והמתינה לדבריה של ליזה.
"תשמעי, אני לא רוצה לספר לך הכל כי כמה שתדעי יותר רק יבוא לרעתך. אבל...
תשמעי. הנסיך מנסה לגלות עלייך כל מיני פרטים. לא משנה מה. אבל אסור לו לעשות את מה שהוא רוצה לעשות. אז בבקשה ממך זוהר, אעזור לך לצאת מפה, אבל את צריכה כמה שיותר להתרחק מכאן, ולא לחזור לבית הישן שלך, הם יחפשו אותך שם." היא אמרה. מכמות ה 'תקשיבי' שליזה אמרה, זוהר הבינה את רמת הלחץ שבה ליזה הייתה שרויה. ליזה מעולם לא חזר על מילה יותר מפעם אחת כל עוד זה לא היה נחוץ למשפט.
"קחי" היא הוציאה חבילה מהתיק.
תלבשי את זה מהר מעל הבגדים שלך.
זוהר פתחה את החבילה שהכילה בין היתר שמלת מקסי חומה , צעיף דק בצבע לבן, וכובע צמר תואם לצעיף.
ליזה הוציאה מהתיק איפור והתחילה לצבוע את פניה.
גוון עורה של זוהר קיבל גוון שזוף, לחייה התכהו במעט שפתיה קיבלו גוון טבעי אך כהה יותר. פניה היו יפות, אך ליזה טישטשה כמה קוים כדי להעלים את שלמות פניה
"שלמות מושכת מבטים. מבטים מושכים תשומת לב. תשומת לב מושכת גילוי. וגילוי זה הדבר האחרון שאת צריכה" היא מלמלה.
היא הורתה לזוהר לעצום את עיניה ולא לזוז, ואז ריססה לה משהו כל הפנים.
"זה אמור לשמור את האיפור לחודש בערך. זה לא יירד לך לא עם מים ולא עם סבון. ככה לא תהיה לך בעיה להסתובב ברחוב.
היא הורתה לה להוריד את הבגדים ולהישאר בהלבשה תחתונה בלבד. עם תרסיס בגוון זהה לזה שצבעה את פניה ריססה את כולה נזהרת שלא לצבוע את הבגדים. היא סיימה עם התרסיס המקבע כקינוח ובזה תמה העבודה.
"זהו, עכשיו את מוגנת" ליזה חייכה לעצמה בסיפוק.
תתלבשי מהר, את לא חייבת ללבוש מתחת את המכנס והחולצה.
היא הוציאה לה תיק שדמה לתיק בית הספר של זוהר והגישה לה אותו
"יש כאן את כל מה שאת צריכה, בהצלחה!" היא אמרה והזיזה שיח קוצני שלא ראתה עד עכשיו. מאחוריו התגלה פתח יחסית נוח למעבר. בדיוק בשביל זוהר והתיק.
זוהר ניגשה לליזה והעניקה לה חיבוק ענק "תודה על כל מה שעשית בשבילי!" היא לחשה לה באוזן כמילות פרידה ויצאה דרך הפתח.

היא הביטה מסביבה. הפתח נעלם, ועכשיו היא עמדה באמצע שדה של חיטה שהגיע לגובה רב. לא היה קשה לעבור שם בלי שיבחינו בה.
היא תהתה במשך כמה רגעים לאן לפנות, ולבסוף החליטה.
היא התחילה ללכת.