נורהגאמי - סיפורו של אל רחוב

פרק שלושה עשר - דמדומים

לאחר המפגש עם בישאמון, היורי רצה מהר ככל שיכלה אל החנות של קופוקו. כשהגיעה, קופוקו ודאיקוקו ישבו מול שולחן האוכל עם כוסות תה. "קופוקו!" היא קראה, מתנשמת.
"הו, זאת את, היורי."
"היורין! הגעת בדיוק בזמן! תגידי, איזה לחמניות את אוהבת יותר, את האלה עם ה..." קופוקו החלה לשאול, אך היורי קטעה אותה.
"זה יאטו!" היא קראה. "הוא הותקף על ידי בישאמון!"
"בישאמון...?" דאיקוקו שאל.
"אוווו, אז את אומרת שבישא עדיין לא סלחה ליאטי?!" קופוקו קראה בהפתעה.
"א... היא קראה ליאטו 'אל אסונות'. מה... מה זה אומר?"
"זה כינוי לאל שמביא חורבן." קופוקו הסבירה, ועיניה של היורי התרחבו. "אני אמרתי לך שיאטי הוא אל מפחיד, זוכרת?" היא שאלה בחיוך.
"תראי, זהו העסק של יאטו ובישאמון. אין לנו זכות להתערב בעניינים שלהם." דאיקוקו אמר.
"א... אבל יאטו אמר לי לפנות אליכם לעזרה! בבקשה, תעזרו לו! הוא אבוד בלעדיכם!" היורי התחננה, ושניהם הביטו בה בתהיה.
"למה את כל כך נואשת, היורין?" קופוקו שאלה בבלבול. "יכול להיות ש... שיש לך רגשות כלפי יאטי?!" השאלה גרמה להיורי להסמיק.
"מ-מה?! לא, לא אין לי!"
"אז הוא סוחט אותך, מה?" דאיקוקו שאל.
"בטח איים עליה או משהו שתעזור לו." קופוקו מלמלה.
נו באמת... למה אף אחד לא בוטח בו?! היורי חשבה לעצמה.
"לא, זה בנוגע למה שקורה לגוף שלי..." היא מלמלה, וחיוך עלה על פניה של קופוקו, שקפצה עליה בחיבוק.
"אל תדאגי, היורין! אני אעזור לך!"
"תודה לך, קופוקו!"
"זה בסדר, תשלמי לי אחר כך!" היא אמרה בחיוך, ודאיקוקו הניד בראשו.
"טוב, נראה שיש לכן עסקה. אבל אל תאשימי אותי במה שיקרה אחר כך, ברור?" דאיקוקו אמר. "טוב, אז איפה בדיוק יאטו?"
"הממ... אני לא בטוחה." היורי אמרה, ולפתע הגוף שלה צנח לרצפה בעוד הנשמה שלה המשיכה לעמוד באותו המקום. לפתע עלה במוחה של היורי רעיון. "אבל אני חושבת שאוכל לגלות!"

היורי הובילה את קופוקו ודאיקוקו אל הגג של אחד הבתים הסמוכים, ונעמדה עליו. "היי תראה, יש לה זנב!" קופוקו קראה בחיוך.
"היא חצי פאנטום...?" היורי עצמה את עיניה, מנסה להתרכז.
לכל האלים יש ריח טוב... אבל הריח הזה קצת שונה בין אל לאל. היא חשבה לעצמה, שואפת אוויר לריאותיה. במשך כמה שניות, היא התמקדה ביאטו ובזיכרון של הריח שלו, והדבר גרם לה להסמיק קלות. לפתע היא הבחינה בשבריר של הריח המוכר, ופקחה את עיניה לכיוון ממנו הוא הגיע. "לכיוון הזה!" היא קראה, קופצת מגג הבית לגג הסמוך. דאיקוקו וקופוקו בהו אחד בשנייה בשאלה, ואז החלו לעקוב אחריה.

בינתיים, יאטו הצליח לברוח ממטח הכדורים שבישאמון ירתה לעברו, ועצר לנוח פעם נוספת בחורשת העצים. השמש כבר שקעה, והשמיים החלו להיצבע בצבע כחול עמוק. "יאטו?" יוקינה שאל, הפעם בצורתו האנושית. יאטו, עייף ופצוע, נשען על גזע עץ בנסיון לאגור כוחות.
"מה?"
"אתה... באמת הרגת את השינקי של בישאמון?" יאטו שתק לכמה שניות.
"כן."
"אם כך, ברור למה היא מחפשת אחר נקמה." יוקינה הגיב, ואז השתתק לשנייה ארוכה. "למה עשית את זה?"
"כי התחשק לי. זה הכל." הוא אמר בקרירות.
"אז זה עד כדי כך פשוט, הא?" יוקינה שאל, מביט בשמים.
"על מה אתה מדבר?"
"מה בנוגע אליי? אתה תחסל גם אותי אם אפשל? אם לא תזדקק בי יותר?" הוא שאל, וקמץ את אגרופיו. לפתע יאטו פלט צעקה קלה, ותפס בעורפו.
"אתה שוב עוקץ אותי..." יאטו מלמל. "אולי תתפוס את עצמך בידיים כבר?!"
"הא?"
"אתה מתנהג כמו פחדן! זה גורם לי לסבל, ילד!"
"תסתום את הפה! אתה מפחד עוד יותר ממני!"
"מה?!"
"הידיים שלך פי חמש יותר מיוזעות מבדרך כלל, שפן!"
"למי אתה קורא שפן?!?!"
"למי אתה חושב שקראתי ככה, חתיכת טיפש?!?!"
"צריך להיות טיפש על מנת לזהות טיפש, חתיכת טיפש!!!" הויכוח הסוער שלהם נקטע על ידי צליל חבטה. לפתע, כחמישה עצים שעמדו מולם נחתכו בקו אחיד ונפלו. יאטו השתנק. "אליי, סקי!" יוקינה מיד השתנה לחרב, ועף לידיו של יאטו. לפתע מולם נעמדה בישאמון, עם חרב מפלצתית בגודל עצום. יאטו חייך חיוך זדוני.
"וואו. רצחת את העצים המסכנים. ואיכשהו אני הרשע כאן."
"אני מוכנה להסב את מבטי מכמה מעשים חסרי מוסר, למען חיסול הרשע." היא מלמלה.
"אם כך, ה'רשע' הזה שלך הוא בטח מוטיבציה נהדרת, אם את מוכנה לחצות את גבול המוסר." הוא אמר בחיוך עוקצני. בישאמון שתקה דקה ארוכה.
"אלו הן מילותיך האחרונות?" היא לפתע שאלה, מרימה אליו את מבטה. עיניה הסגולות ננעצו בשלו במבט מפחיד. היא הניפה בחרבה, ששלחה משב רוח חזק לעבר יאטו. יאטו התאמץ להיאחז עם רגליו בקרקע.
"היי, תיזהר! הדבר הזה עוד ישבור אותי לשניים בשניה!" יוקינה קרא לפתע.
שני האלים נעמדו בעמדת לחימה, מוכנים לסיים עם הקרב אחת ולתמיד. הם החלו לרוץ זה לקראת זה, עד שלפתע...
"יאטייייי!!!" נשמעה צעקה, וקופוקו זינקה מבין העצים. יאטו ובישאמון הפסיקו את מעשיהם והביטו בה. "מצאתי אותך!!!"
"ק... קופוקו?!"
"הגברת קופוקו?!"
"אליי, קוקי!" קופוקו קראה, ומיד נעטפה באור ורוד בעוד דאיקוקו הפך למניפה שחורה, והתעופף לידה. קופוקו החלה לדקלם.
"בסדר, שניכם! הגיע הזמן להפסיק את זה!"
"זה...!" בישאמון בהתה בה באימה, אך האימה על פניה לא התקרבה אפילו לאימה על פניו של יאטו.
"עצרי!!! את מטורפת?!?!"
"תפסיקו להילחם!!!" קופוקו קראה, ונפנפה במניפה שלה לעברם. לפתע נראה כאילו האדמה נפתחת, ואור ורוד פרץ מתוך הסדק, יוצר מעגל שאורו האיר עד לשמים. בישאמון ויאטו ברחו מהאיזור ועמדו בשני צדדים נגדיים של המעגל.
"מה קורה כאן?!" יוקינה שאל.
"היא פתחה שער! בגלל זה אמרתי לה לעצור! קופוקו גורמת לסערות כל פעם שהיא משתמשת בקוקי!" יאטו קרא.
"גברתי, פאנטומים בורחים החוצה מהעולם התחתון. עלינו לסגת לעכשיו." קאזומה אמר, ובישאמון חשקה את שיניה.
"אל תדאג." היא אמרה, ולפתע קראה "קוראהא!" לפתע מכיוונו של יאטו, האריה של בישאמון הופיע מבין העצים, מזנק על הטרף. לפני שיאטו הספיק אפילו להגיב, האריה נשך אותו בכתפו.
יאטו צרח בכאב, והאריה לא שחרר את אחיזתו. לפתע, ללא מחשבה רבה, יוקינה עף מידו של יאטו לעבר האריה, יוצר חתך בעינו. האריה, קוראהא, נהם בכאב, משחרר את אחיזתו. "קינקי!!!" בישאמון קראה בדאגה, והאריה השתגר אל צדה. "קאזומה, טפל בקוראהא." היא אמרה, ולפתע העגיל שלה הפך לבחור. היה לו שיער חום ועיניים ירוקות, ומשקפיים נחו על אפו.
בישאמון הפנתה את מבטה אל יאטו, ועיניה זהרו בכעס. "חתיכת מניאק!!!" היא קראה, ועמדה לרוץ לעברו, אך ידו של קאזומה עצרה אותה.
"גברת בישאמון, עלינו לסגת לעת עתה."
"האוייב שלנו עומד ממש שם!!! אני לא אתן לאיזה שער לעצור אותי מ...!!!"
"וינה!" לפתע קאזומה קרא, והיא השתתקה. "אם הינך מבקשת להיאכל על ידי פאנטומים, את מוזמנת לעשות כך. אך את באמת יכולה לכפות גורל זהה על קוראהא ועל השאר?"
"מה... מה קורה כאן?!?!" היורי, שהגיעה לזירת הקרב רק באותו הרגע, קראה.
"היורי, הייתי צריך לדעת שאת זו ששלחה אותם לפה!!!"
"א... אבל אתה אמרת לי ללכת אליהם אם משהו אי פעם יקרה לך...!" היא קראה בבלבול.
"א... אני לא התכוונתי לזה! בכלל לא ציפיתי שאתקל פה בבישאמון!" הוא קרא.
"וואו, אז זה מה שאביסו עושה, הא? חשבתי שאביסו זה..."
"את טועה! אביסו קופוקו זהו שמה הבדוי, שנועד לעסקים בלבד! אביסו זהו תואר לאל הדיג והחקלאות!"
"רגע... אז איזו אלה קופוקו...?"
"היא אלת העוני והמזל הרע!" יאטו קרא, והיורי הביטה בו בשוק. "הדבר היחיד שהיא יכולה לגרום לו זה צרות היורי!
"א... אז אתה מתכוון שכל הזמן הזה אביסו היה שם מזוייף?!?!"
"זה סוג של כינוי בשביל שיהיו לה יותר עסקים! בכל מקרה, כדאי שתסתתרי. ואל תגידי את שמי. מצבך יהיה רע מאוד אם בישאמון תגלה שאנחנו מקורבים."
"א... אוקיי!" היורי קראה, רצה להתחבא בחורשה. לבסוף תשומת לבה של בישאמון הופנתה חזרה אל יאטו, שהביט בה גם כן.
"מתוך התחשבות בגברת קופוקו, אני אתן לך ללכת היום. אך בפעם הבאה, אני אהרוג אותך בשתי ידיי!" היא קראה, ואז חיוך זדוני עלה על פניה. "כך שתשתדל לא לחטוף עוד צריבות, בסדר?" למשמע מילים אלו, יאטו תפס בעורפו.
היא יודעת?!
לפתע בישאמון עלתה על גבו של האריה. "זזים, קאזומה." בישאמון אמרה, מתחילה ללכת משם. קאזומה נשאר להביט ביאטו לכמה שניות נוספות, ולאחר שיצא מטווח הראייה של בישאמון השתחווה קלות לעבר יאטו ועזב.
"היורי!" דאיקוקו קרא לפתע, והיורי הסבה אליו את מבטה. "מסוכן כאן, אנחנו חייבים לזוז!"
"כ... כן!" היא קראה, מצטרפת אליהם.
"בהחלט עשית את זה הפעם קופוקו!" יאטו קרא.
"נכון שאתה מתרשם?" היא שאלה בחיוך.
"זו הייתה ציניות, את הרסת את הכל, טיפשה!!!"
"חתיכת כפוי טובה!!! האישה שלי הצילה לך את התחת!!!" דאיקוקו קרא, מכה את יאטו.
"אאו!!! דאיקוקו, זה כאב!!!"
"זו הייתה המטרה!!!"

~~~

מאוחר יותר באותו הלילה, לאחר שקופוקו ודאיקוקו עזבו והיורי ויוקינה הלכו אליה הביתה, יאטו ניגש לאחת הברזיות שליד המקדש שבו התכוון לישון באותו לילה. הוא לקח סמרטוט, הרטיב אותו היטב והניח אותו על עורפו, אך דבר לא עזר. הוא חזר על הפעולה מספר פעמים, אך כלום לא קרה.
העורף שלו נשאר סגול מחוסר-טהורות.
"לעזאזל... זה לא יורד..." יאטו מלמל לעצמו. "אם אותקף פעם נוספת בזמן שאני במצב הזה... יוקינה... יכול להיות שזה באמת לא יעבוד בינינו?" יאטו שקע במחשבות, אך לפתע שמע קול נשי.
"אתה נראה כל כך עצוב, יאטו." יאטו הרים את ראשו, והביט בנערה הצעירה שישבה על הברזיה. היא לבשה חלוק ארוך, ושיערה היה קצר ושחור בעוד עיניה היו חומות. אפיונה הבולט ביותר היה העובדה שכל גופה היה מכוסה במילים.
שמות.
"יאטו, אתה תרגיש טוב יותר אם תשתמש בי. אתה לא צריך את הילד ההוא." היא אמרה לו, והוא הביט בה שנייה ארוכה.
"נורה."

רק הסבר קטן לפני שאני הולכת:
לכל אל יש את שמו, אך בנוסף לכך יש לו קידומת שמאפיינת אותו , או במילים אחרות: לפני שמו של האל נהוג לומר את תפקידו. יאטו ובישאמון, לדוגמא, הם אלי מלחמה (גם אם לא פונים אליהם בכינוי ספציפי לפני שמם).
כעת נדבר על קופוקו:
קופוקו הוא שמה של האלה, בעוד היא משתמשת בתואר 'אביסו' לפני שמה. משמעות התואר הוא "אל/ת הדיג והחקלאות", והיא משתמשת בו כדי לשמור על המוניטין שלה. שמה האמיתי הוא בעצם 'בימבוגאמי', שאומר "אל/ת העוני והמזל הרע", ולכן כל פעם שקופוקו תשתמש בכוחותיה ייגרמו צרות.
אז זה הכל להפעם, ונתראה בפעם הבאה! מקווה שההסבר עזר לכם קצת להבין מה קרה!