להבה שמורה

פרק ארבעה עשר

הדרך הייתה חשוכה. אף אחד לא הצליח להבין לאן היא אמורה להוביל אותם בסופו של דבר, ומי שהיה הכי מודאג מהעניין היה אפיק
הייתה לו תחושה לא טובה בבטן שדרכם למקום לא מוצלח במיוחד, ולחזור הם כבר חא יכלו.
הנסיך שמר על המחילה בלי לדעת שהיא קיימת בכך ההתיישב באיזור והחליט לחכות לזוהר שאולי תחליט לחזור כשתבין שאין לה כל כך לאן ללכת.באופק התחיל להופיע אור קטן וזוהר שלא גדל על אף שהתקרבו אליו עוד ועוד.
"זה מתרחק" מישהו מילמל.
"לא, זה נשאר במקום. עוד מעט נגיע אליו." מישהו אחר מחה."זה שומר על מרחק קבוע" אפיק ציין ביובש "אם לא שמתם לב" הוא הוסיף.
כולן התחילו להתווכח מה מיקומו של האור עד שפתאום נשמע בום חזק באופק.
"כולם בסדר?"
ליקי, המורה לספורט שאל בלחץ.
המקום התחיל להתחמם יותר ויותר עם כל רגע שעבר, והתחיל להרגיש כמו כבשן.
"עומר? ליאור? אושרי?.." הוא התחיל לקרוא את השמות של חברי הקבוצה הקטנה שיצאו.
"אפיק חסר" דניאל אמר.
"מישהו ראה את אפיק?" ליקי נלחץ.
איפה אפיק?!" הוא התחיל להיכנס להיסטריה.
אפיק היה היחיד שחסר בקבוצה הקטנה.
האור התחיל להתחזק והחום הפך לבלתי נסבל. כולם הבינו שאין ברירה והם חייבים לרוץ אחרת ייצלו חיים במקום.
רגע לפני שפתח בריצה אחרי כולם, שלח ליקי מבט לאחור וראה דבר מה בצידה של מחילת הצמחים הירוקה.
הוא צעק לשאר חברי הקבוצה שלא יחכו לו ונכנס פנימה.
בצד הדרך הייתה גומה קטנה בגודל של אגרוף הבתוכה פרח קטן.
ידו כאילו נשלחה מאליה אל האבקנים שנצצו במרכזו. שוב נשמע הרעש שנשמע קודם וליקי נלחץ, אבל פתאום ראה שהוא כבר לא במחילה.
בנרחק קטן ממנו ישן אפיק בנחת כאילו חיכה רק לו.
ליקי ניסה לזהות את המקום בו עמד אך הבין כי מאמציו לשווא.
בחייו עוד לא ראה דבר כל כך יפה כמו זה.
"היי" קולו של אפיק הקפיץ אותו. הוא לא שם לב שאפיק התעורר.
"היי" הוא ענה לו. "איפה אנחנו?"
"אני לא יודע.. כבר בדקתי את כל האיזור ואין שום דבר שאני מצליח לזהות כמוכר. הכל פה שונה" אפיק ענה תוך כדי כיווץ מצחו בניסיון להבין את דבריו שלו.
"מה זאת אומרת?" שאל ליקי "לא התקדמנו כל כך הרבה.." הוא היה מבולבל.
"כנראה שכן." אפיק ענה לו "היינו בחושך, לא באמת ראינו כמה התקדמנו."
שני הבנים הביטו סביבם שוב ולאחר שלא הצליחו לזהות את המקום למרות שממש התאמצו- הם החליטו ללכת בשביל עפר שמצאו בסביבה ולגלות לאן יוביל אותם.
הדרך הייתה נוחה אך מלוכלכת מאוד. בצידיה צמחו לפעמים צמחים ולפעמים שיחים.
אפיק וליקי הלכו בשתיקה המשך זמן מה עד שהגיעו לביקתה קטנה כשמאופק כבר רואים את העיר הגדולה.
"בוא ניכנס" אמר ליקי ואפיק הצטמרר
"ומה אם זה מקום מסוכן? או שמישהו ממתין שם? הרי כמו שאתה יודע ממתינים לזוהר שתצא." הם התלבטו ובסוף החליטו ללכת לגן הציבורי שם אולי יפגשו מישהו מוכר.
"היי!" הם התקדמו בהתלהבות לעבר נערה בשחור שהייתה להם מוכרת.
היא הסתכלה עליהם וחייכה חיוך מצחיק.
"שלום קושקושים" היא אמרה להם בחיבה "באתם לבקר?" היא צחקה ופרעה את שיער ראשו של אפיק. הם חייכו נבוכים והביטו בה בעיניים גדולות. הם הרגישו שכל המילים ברחו להם מהפה.
"יש כאן אולי מקום שנוכל ללון בו?" שאל לבסוף ליקי והנערה חייכה חיוך גדול עוד יותר.
"בטח, איך שכחתי?? בואו, תישנו אצלי, יש הרבה מקום בשבילכם!" היא חייכה ונתנה חיבוק חטוף לליקי. השניים היו מבולבלים אך לא אמרו מילה. הם התקדמו אחרי הנערה בשחור לעבר הבית הזמני החדש שלהם.