נורהגאמי - סיפורו של אל רחוב

פרק שמונה עשר - רק אני

סמסטר חדש בבית הספר התחיל, אבל...
איפה לעזאזל יאטו?
היורי נכנסה בהפסקה לשירותי הבנות, שוטפת את ידיה. לפתע היא שמעה קול חבטה, וקירות התאים החלו לרעוד. היא העיפה את מבטה למעלה ו...
"מזמן לא התראינו, הא היורי?" היורי פערה את פיה בהלם. מעל התאים שכב לו יאטו בחיוך עם הפלאפון שלו בידו.
"חתיכת סוטה!!!" היא קראה, משליכה עליו גלילי נייר טואלט.
"לא לא לא לא לא!!! את טועה!!! לא צילמתי תמונות!!!" לפתע הדלת מאחד התאים נפתחה, ויוקינה הציץ מתוך התא.
"הו, היי היורי. באמת שזו אי הבנה אחת גדו..." היורי פלטה צרחה, תופסת במטאטא שנשען על אחד הקירות ומכה בו בראשם.
שני הבחורים התיישבו על הרצפה מולה, מחזיקים את ראשם בידיהם. "מה זה אמור להביע?!" היורי דרשה לדעת.
"אמרתי לך, אני פה בשביל עבודה..." יאטו מלמל, ויוקינה הביט בו בכעס.
"היית חייב לצייר גרפיטי בשירותי הנשים?!"
"אני רוצה שיהיו לי לקוחות ממגוון רחב של גילאים ומינים..." יאטו מלמל.
"רגע, יאטו זה אומר שהיית פה כבר פעם?!" היורי קראה.
"זו בקשה. אפילו ממרחק, אני יכול להרגיש אותה בגופי." יאטו מלמל, קם על רגליו.
"אהה כן, איך אתה מרגיש, יאטו?" היורי לפתע שאלה.
"היורי, אני באמצע עבודה כרגע... והנה הלקוח!" הוא קרא, בועט באחת הדלתות הסגורות שבשירותים. נער, צעיר מעט מהיורי, ישב על האסלה במבט מפוחד, מחזיק את הפלאפון שלו.
היורי פלטה צרחה, והכתה את הנער בראשו עם המטאטא גם כן. כמה דקות אחר כך, שלושת הבחורים ישבו שוב על הרצפה מול היורי שעמדה בעקשנות.
"א... א... אני מצטער... אבל אני באמת לא הצצתי לך או משהו..." הנער מלמל. "הילדים בכיתה שלי התעללו בי, אז התחבאתי כאן, במקום שבו הם לא יימצאו אותי... קוראים לי מאנאבו האגיווארה. אני בכיתה ח'. ילדים בכיתה שלי כל הזמן מתעללים בי בהפסקות... סנפאי*, אני מצטער! בבקשה אל תספרי לאף אחד...!
" ס... סנפאי...?" היורי שאלה בבלבול, והתכופפה לעברו בחיוך קטן. "אם זה המצב, אז אני זו שצריכה להתנצל."
"גם לי מגיעה התנצלות..." יאטו מלמל. "טוב, הייתה לי תחושה שזו הבקשה. רוב הבקשות שמגיעות מבתי ספר הן כאלו."
"באמת...?" היורי שאלה.
"הרבה אנשים עוברים בריונות. הם בטוחים שאין דבר שביכולתם לעשות, אז הם פונים אל מישהו כמוני..." לפתע הנער, מאנאבו, החל לבכות.
"למה זה קורה רק לי...? אני שונא את המקום הזה, אני פשוט רוצה לברוח רחוק ולא לחזור!" הוא קרא, ויוקינה הביט בו בכעס.
"אתה שונא אנשים שחושבים בדיוק כמוך, יוקינה." יאטו לפתע אמר.
"הא?"
"אני יודע שהבחור הזה מעצבן אותך... אני מרגיש את זה כבר כמה דקות." יוקינה הביט בו בפה פעור.
"אל תשווה אותי ללוזר הזה!" יוקינה לבסוף קרא. "נמאס לי כבר להיגרר אחריך לעבודות המטומטמות האלה!!!" הוא צעק, יוצא משירותי הבנות וטורק את הדלת אחריו.
"יוקינה..." היורי מלמלה.
"הבחור הזה עומד לצרוב אותי שוב בקרוב..." יאטו מלמל באנחה. "ובאשר לך, מאנאבו, אולי יעזור לך להוציא את הכל כמו יוקינה." הוא אמר, וניגש אל הילד, מכניס את ידו לכיס הג'קט. "תשתמש בזה." הוא אמר, ושלף מכיסו משהו, מניח אותו בידו של מאנאבו.
סכין יפני.
היורי ומאנאבו השתנקו בבהלה. 'יאטו...!" היורי קראה.
"אך בתמורה לזה..." יאטו החל לומר, ומאנאבו הביט בו בציפיה.

~~~

"מה חשבת לעצמך כשנתת לו משהו כזה?!" היורי קראה כשהיא ויאטו יצאו למסדרון.
"עכשיו הוא זה שעומד לשלוט במה שיקרה בהמשך." יאטו אמר, נשען על הקיר בנסיון לשמור על שיווי משקל.
"יאטו... אתה בטוח שהכל בסדר...?"

בינתיים במקום אחר, יוקינה טייל במסדרונות בית הספר בכעס. למה הוא מתכוון ב'אנשים שחושבים בדיוק כמוני'...? אני גם ככה כבר מת! הבחור הזה לא ייתן לי להתפטר, וכל עוד יש לי את השם יוקי אני לא יכול ללכת לשום מקום אחר. זה פשוט נוראי...
לפתע יוקינה עבר ליד אחת הכיתות, והציץ לתוכה. על הלוח היו כתובות כל מני מטלות, ויוקינה הבחין בג'קט שנח על גבו של אחד הכיסאות.
ג'קט שהוא חלק מתלבושת אחידה של בית הספר.
הסקרנות של יוקינה גברה עליו, והוא נכנס לתוך הכיתה. הוא ניגש אל הג'קט, לבש אותו והביט בלוח. גם אני לבשתי דבר כזה והלכתי לבית ספר ככה...? הוא חשב לעצמו, והתיישב מול השולחן. הוא לקח את העט והמחברת שהיו על השולחן, והביט בספר המתמטיקה הפתוח ששכב עליו. יוקינה החל לכתוב, עד שאחרי כמה דקות הניח את העט והביט בדף בהפתעה. אני פתרתי את זה! לפתע דלת הכיתה נפתחה, וילדים החלו להיכנס לתוכה. יוקינה הביט בהם בבהלה.
"איזה שיעור יש עכשיו?"
"אממ... יפנית."
"היי,אפשר להציץ לשיעורים שלך?"
"שוב?!"
"היה לי ריב עם אמא שלי אתמול. היא אמרה לי לפרוש מג'ודו..."
"מה תעשה בקשר לטורניר?" יוקינה הביט בהם בתדהמה.
מדהים... כל כך הרבה ילדים בגילי...
"יחרימו לך את זה!" לפתע הוא שמע ילדה קוראת, וניגש אל אחד השולחנות. שני ילדים ישבו במקום ושיחקו באיזשהו משחק.
היי, זה בדיוק המשחק שיש לי!
"לא אם לא תלשיני." אחד מהם אמר תוך כדי משחק.
"וואו, ממש השתפרת!"
"אחי הגדול עזר לי לעבור כמה שלבים."
אני רוצה לשחק איתם ביחד...
"אפשר לבוא אליך היום?!"
"הממ... תן לי לחשוב על זה..."
"בחייך! אנחנו חברים, לא?!"
חברים, הא...? זה בטח כיף כשיש לך חברים...
למה זה קורה רק לי...?
באותה העת מאנאבו נכנס לכיתה, וכשהתיחשב במושבו שליד פח הזבל הבחין שהג'קט שלו היה מונח בפנים. הוא הסב את מבטו לצד וראה את אותם הילדים שתמיד מציקים לו, מחייכים בלעג.
למה זה תמיד קורה רק לי...?
"תהרוג אותם!" לפתע מאנאבו שמע קול, והסתובב בבהלה. על המנורה, הוא הבחין בפאנטום קטן שישב והביט בו בעיניים זוהרות. "אם אתה כועס, פשוט תהרוג אותם! אם אתה לא תהרוג, אתה תמות בעצמך!" הוא מלמל, ולפתע הופיע על כתפו של מאנאבו. "זה פשוט!" לפתע על פניו של מאנאבו הופיע מבט נחוש, והוא דחף את ידו לכיס המכנס, אליו הוא דחף את הסכין היפני.

פירושים:
*במידה ואתם לא יודעים, סנפאי זהו כינוי כבוד לאדם שנמצא בכיתה מעליך בבית הספר. מאחר והיורי בכיתה ט', ומאנאבו בכיתה ח', הוא התייחס אליה כאל סנפאי.

תודה שקראתם, ושבת שלום לכולם! העניינים עומדים להפוך למעניינים בקרוב!