להבה שמורה

פרק חמישה עשר

למחרת בבוקר הם קמו על המזרנים שהשאירו להם על הרצפה בפינת החדר.

כנראה שהנערה ביקרה בחדרם בזמן שישנו כי ליד המזרנים הונח שרפרף ועליו שתי קערות עם דגנים מוזרים ועגולים.

"טעים!" אפיק צחק כשטעם את העיגולים המוזרים שהתיימרו להיות דגני בוקר בחיקוי של ביסלי.
"לא יודע..." ענה לו ליקי. "זה מוזר."

הם המשיכו לאכול מהקערות בדממה עד שסיימו את הפירור האחרון.

"תודה רבה על האירוח!" ליקי אמר לאותה הנערה. "אנחנו חייבים להמשיך..." הוא אמר כשזיהה חיוך גדול מתנוסס על פניה.

"יאלה תהנו" היא קראה לעברם ורצה לפתוח להם את הדלת. היא הייתה מוזרה. הם הרגישו כאילו דבר אחד ממה שאמרו לא עבר אליה בשלמותו דרך אוזניה. לפעמים היא פשוט דיברה בלי קשר למה שאמרו לה.

"תודה" הם חייכו והמשיכו בדרכם.

שריקה חדה נשמעה ברחוב, כאילו קראה להם להסתובב וללכת אל בעל הקול. הם ניסו להתעלם אך השריקה חזרה על עצמה.
הם סובבו את ראשם וראו נער בגיל שש עשרה בערך מביט בהם ומצקצק בלשונו.

"אהם" הוא אמר "אמנם מקלחת לא תזיק לכם, קטנטנים, אבל בהחלט נדרשת תספורת וטיפול מועט" הוא חייך לעצמו תוך כדי הנהון.

"למי קראת קטנטנים?" אפיק התעצבן.

"היי היי תרגע! כלבלבצ'יק!" הוא נראה כמגונן על גופו מפני מכה שלא הגיעה.

"מה?!?!" אפיק וליקי צעקו ביחד. הדברים התחילו להתחבר להם.
"מה אתם נראים כל כך המומים?" הוא גיחך "כאילו פעם ראשונה אתם שומעים את המילה הזאת. אתם דווקא כלבים חכמים." הוא צחק וכמו אותה הנערה שאירחה אותם גם היא פרעה את ראשו של אפיק.

השניים התקרבו אל זגוגית חלון אטומה שדמותם השתקפה מולם ונבהלו לראות שני כלבים ענקיים עומדים מולם, האחד בעל פרווה לבנה, והשני שחורה. לכל אחד מהם היו עיניים ענקיות ושחורות כמו פחם, ואף ארוך ומפחיד. בצידי פיהם נחשפו ניבים גדולים ולבנים שאילו היו מגיעים כך לבית הספר מישהו כבר היה מוצא דרך לתלוש להם אותן ולמכות באלפי שקלים אם לא מליונים.

"בואו" אמר להם אותו הנער וסימן להם לבוא אחריו. הוא בכללל לא שם לב לכל הסצנה שהתרחשה לו מול העיניים.
לאחר הליכה של כרבע שעה הם הגיעו למספרה שם מישהו לקח אותם כמו שהם לחדר קטן והרטיב אותם במים. הם התחילו לרעוד מקור והתחשק להם להתנער מכל המים הקפואים ששטפו אותם, אבל הם התאפקו.

בחדר מספרה עצמו ישב הספר והתקרב לאט לאט אחרי שהושיבו את השניים יפה על הכסאות שמול הראי.
הוא הוציא מכונה מפחידה שבסוף התגלתה כמכונת תספורת והתחיל לגלח את בגדיהם. הם התחילו להשתולל ולזוז, ניסו למנוע ממנו כמה שיותר מגע, ניסו ליצור כמה שפחות קשר בין המכונה האיומה שמשאירה אותם ערומים לבין גופם שלהם והבגדים.

"די! עזבו אותנו!!" ליקי צעק. הוא הרגיש מושפל מהמעמד והיה מוכן לברוח בכל רגע נתון מההזדמנות החד פעמית של תספורת כלבים של ממש.

"בוא נברח!" אפיק לחש לליקי וניסה להשתחרר מתפיסתו של אחד השומרים שדאגו שלא יזוז.
"אני בעד!" ליקי סינן לעברו ושלח בעיטה בדיוק למקום הרגיש של השומר שתפס אותו.

אפיק ניצל את ההזדמנות גם הוא ובעזרת כמה בעיטות הצליח להשתחרר מאחיזתם של השומרים.

הם דהרו לעבר דלת בזמן שבחוץ עמדו אנשים ובהו בהם כמו בסרט מתח ממש טוב. אחלה זמן לברוח.