נורהגאמי - סיפורו של אל רחוב

פרק עשרים וארבעה - זכרונות

העונה השנייה החלה רשמית אתמול!!! אתם לא מתרגשים?!?! היא עשוייה כל כך טוב!!!
לרגל העונה החדשה, בחרתי לשים תמונה ממנה בשביל הפרק. קריאה נעימה!

"טוב, כאן נגמר הסיור באחוזה!" טסוגוהא, אחת השינקי של בישאמון, קראה בחיוך. טסוגוהא, שהצטרפה לצדה של בישאמון רק לאחרונה, לקחה על עצמה את המשימה להראות לשינקי החדשה את האחוזה. החדשה, מינאהא, הביטה בה בחיוך. "ותזכרי, תמיד לעשות כמיטב יכולתך עבור המאסטרית שלנו!"
"אין בעיה!" היא קראה.
מעבר לפינה במסדרון, הביטה בהן איהא, ומבט זועף על פניה.
היא קינאה.

באותה שעה, בישאמון שכבה על הספה במשרדה ונראתה מותשת. על שולחן הקפה שליד הספה, היו מונחים סוגים שונים של כדורים ותרופות. קאזומה נכנס לחדר והביט בה בדאגה. "זה כואב, לא כך?"
"אין מה לעשות. זהו גורלו של מאסטר." היא הגיבה, וסגרה את עיניה בעייפות. "שינקי הם ממש כמו בני אדם... בעלי רגשות מעורבים, וזה רק טבעי לבני אדם להיות מצוברחים לפעמים..."
"את צריכה לדבר איתם במקום לברוח באמצעות תרופות..." קאזומה מלמל, ובישאמון נאנחה בעייפות. הוא נעץ מבט אחרון בתרופות ששכבו על השולחן, ויצא מהחדר.
"קוגאהא." קאזומה אמר כשנכנס לחדר העבודה שלו. קוגאהא בדיוק ייצר תרופות נוספות באמצעות העץ אותו אסף מהחורשה.
"כן?"
"אני לא בטוח שהתרופות שהגברת בישאמון לוקחת מתאימות למצב שלה. ברור, הן מחלישות את הכאב שלה, אבל אולי עדיף לנו לטפל בשינקי עצמם ולא בגברת? אם נוכל לעזור להם, הכאב אמור להיחלש."
"קאזומה, הגברת בישאמון מציגה את עצמה כאגרוף ברזל, אך היא סוחבת על גבה את הכאב של רבים אחרים. על מנת שתצליח להחזיק מעמד, עלינו לטפל בה ולשמור עליה."
"אבל אני חושב ש..."
"גם אני." קוגאהא אמר. "אתה עובד לפי דרך המחשבה שלך, וכולנו יודעים איזה כישרון עצום יש לשינקי. אבל זה בדיוק מה שיפיל אותנו. אתה מבין, אנחנו סומכים על האמונה שלנו יותר מדי." הוא אמר, ושניהם נעצו אחד בשני מבט. "תשאיר לי את הטיפול בבריאות האלה שלנו. זה התפקיד שלי, אחרי הכל."

~~~

"תקשיבי לי טוב עכשיו, היורי. אל תסתובבי לך לבדך בלילות, ואל תעקבי אחריי. תנסי להפסיק להפיל את הגוף שלך, ואם תראי פאנטום תברחי. ופשוט מאוד, תנתקי את הקשר שלך איתי."
היורי נאנחה בייאוש כשניתקה את השיחה בפלאפון, ונזכרה בדבר האחרון שיאטו אמר לה לפני שנעלם. לא הייתה תשובה. הוא חסם את השיחות שלי?! מה לא בסדר איתו?! אבל למרות זאת, הוא ממשיך לענות לי לציוצים בטוויטר! הוא רוצה לדבר איתי או לא?! 
משום מה, הוא החל להתחמק ממני לאחרונה... אני תוהה אם קרה משהו...
"היורי!" לפתע היא שמעה קול, וסובבה את מבטה.
"מאנאבו! מה נשמע? אתה כבר מסתדר עם החברים לכיתה שלך?"
"אממ... הם סוג של מתייחסים אליי כמו אל אוויר, אבל לפחות הבריונות הפסיקה!"
"או... זה נשמע קשה..."
"לא, זה דווקא בסדר! את אמרת את זה בעצמך, 'אפילו אם זה רק אדם אחד, לך למצוא לך מישהו מיוחד'!"
"מ... מה...?"
"כן! את גם אמרת שאת אלה ושאם אני מתכוון להילחם עליי לתת ליריב את אותו הנשק!"
"אבל זו לא אני אמרתי את זה, אלא יאטו! יאטו הוא זה שעזר לך!"
"יאטו...?" מאנאבו שאל בבלבול. "מי זה?"
"מה, אתה לא זוכר?! הוא זה שהופיע בשירותי הנשים ואז הכיתי אותו ואת יוקינה עם מטאטא ו..." היורי הפסיקה לדבר ברגע שהביטה בעיניו של מאנאבו והבינה שהוא באמת לא זוכר מזה שום דבר.
"ב... בכל מקרה, רציתי לומר לך שוב תודה שעזרת לי! את ממש הצלת אותי, אני הרבה יותר מאושר עכשיו!" הוא קרא בחיוך, והלך משם.
היורי המשיכה לבהות במקום אליו הוא הלך זמן ארוך. הוא... הוא לא זוכר את יאטו...? לפתע היורי נזכרה בדבריו של יאטו, מהפעם ההיא בה היא האכילה אותם במסעדה. 'אבל בקרוב ישכחו אותנו.'
מה אם... גם אני אשכח יום אחד?