עקבות על החול

פרק ראשון

נובמבר 2013

"הוא פה". גאיה אמרה והסתובבה אליי במהירות.

"מי זה?", שאלתי בעודי מסובבת את בקבוק הבירה בידי ומשתהה מהטעם המר, כמות הקלוריות, והעובדה שלקחתי עוד לגימה ברגע זה אחרי חישוב הנתונים הארור.

כשהיא לא ענתה הרמתי את המבט ופגשתי בעיניים לחוצות. היא בהתה בי והבנתי שהיא לא מתכוונת לספר לי. בתור חסרת הסבלנות שאני, הסתובבתי אחורה לבדוק מה העניין.

קפאתי.

'צאי מהשוק, תסתובבי, שלוק אחרון מהרעל הזה, תיק על הכתף, ותצאי מהר. מאוד'.

המוח מכתיב סדר פעולות, אך הגוף לא מתפקד. שום שריר לא זז. רק העיניים עוקבות צעד אחר צעד ואחרי כל תנועה שלו.

שניות אחרי, אני חושבת שאני שומעת את גאיה לוחשת לי "את רוצה שנלך?", ואני מקווה שהיא שומעת את הקול הקטן שצפצף "בבקשה".

דלת הבר נטרקה מאחורינו כשיצאנו, ואני יכולה לנשום. המחשבות חוזרות לפעולה ובכל הכוח.

'מה הוא עושה פה? זה הרי לא יכול להיות. אולי התבלבלתי בזיהוי?' חשבתי לעצמי, הרמתי את הראש לגאיה שהסתכלה במבט מודאג והבנתי שכנראה שלא. זיהוי ודאי, מדויק, שכואב בכל מקום בגוף.

"איך..." פניתי לגאיה כשלפתע דלת הכניסה נפתחה וקול קרא "נועם?", קפאתי שוב.

אני מקווה שזו הפתעתו האחרונה של הגורל, אני לא חושבת שהגוף יעמוד בעוד מתקפה שכזו.

העיניים ממוקדות על אבן המדרכה האפורה, כשאני שומעת צעדים מאחוריי. הגוף בוגד בי שוב ולא זז.

"נועם?" הוא שואל שוב עם הקול הזה שלו שנראה כי עדיין מרטיט כל חלק בגופי כמו שהיה תמיד.

אני מסתובבת, והעיניים מחפשות להיתפס בכל מקום שהוא לא הוא. השלט הגדול של מכירת החיסול משך את תשומת ליבי ואני מקובעת עליו.

הוא לוקח צעד גדול לעברי, ואצבעותיו כמעט תופסות את פרקי כפות ידיי. אני מיד מתרחקת ומקרבת את ידיי לחיקי במהירות. "יובל.. מה..?" שאלתי בבלבול והדופק החל להאיץ. אני עדיין כועסת.. אני אומרת לעצמי, עדיין פגועה.

הוא לקח צעד אחורה בעצמו ותפס את ראשו. "אני מצטער.. אני..לא..מה איתך נועם?? וואו עבר כלכך הרבה זמן..", הוא נראה כאילו אומר זאת לעצמו בעודו מהלך מצד לצד ומעביר את ידו שוב ושוב בשיערו. האגואיסטית שבי לוקחת לעצמה מספר שניות ובוחנת אותו, את הבחור היפה שאהבתי כלכך. שיערו ארך ואני מונעת מעצמי להעמיק במחשבה שהוא יותר עוצר נשימה משזכרתי.

הגרון שלי יבש, ושיעול קטן הצליח להוציא את הקול שהרגיש כי אבד, "לא, לא הרבה זמן האמת", אמרתי. אני עדיין מרגישה את ידייך עליי, אני רוצה להגיד לו, ואת נשימותיך השלוות שנושפות העורפי וסוגרות את העולם שבחוץ.
אני רוצה להגיד שלא עבר הזמן כי אני, לא עברתי הלאה. אני נשארת בשקט.

השניות הארוכות עוברות כמו נצח, אבל אני לא רוצה ללכת, הגוף לא זז. אני צריכה רק להרגיש עוד קצת ממנו. אולי באמת עבר הרבה זמן?

מזוית העין ראיתי שהוא הפסיק לזוז. לא התאפקתי והרמתי ראשי אליו. הוא עמד והתבונן בי, והרגשתי שמבטו משפיע עלי כפי שהיה תמיד, וצבע אדום צובע את לחיי. "מה?" שאלתי אותו. "למה אתה מסתכל עלי ככה?" הוספתי כשהוא נראה מבולבל. צחוק קטן נשמע ממנו והוא הוריד את מבטו בעצב, "זה לפחות מרגיש ככה, הרבה זמן אני מתכוון, כל התקופה הזאת הייתה בשבילי נצח נועם" וכשפגשתי בעיניו ראיתי את הספר נסגר כשהסימנייה הונחה לצדו בתבוסה. הוא ניצח. נשברתי.

הגרון חנוק, והדמעות מציקות כלכך, אך אני נלחמת בהן חזק. הוא יודע שאני מתגעגעת, והוא מכיר אותי בכדי לדעת מהן המילים הנכונות להגיד לי. הוא יודע שאני חלשה מולו. הוא תמיד אהב את זה.

פעם הייתי אוהבת שהוא אוהב את זה. כי פעם ויתרתי על הכל בשביל הדקה הנוספת איתו במיטה, כי הוא ביקש, ואני לא יכולה להגיד לו לא. ובפעם אחרת ויתרתי בשבילו על המסעדה שאני אוהבת כדי לצפות בו נהנה מחתיכת הבשר האדומה שכל כך חיכה לאכול כשיחזור מהצבא. אלה היו דברים קטנים שהיו עושים אותי המאושרת באדם. הייתי חלשה, אבל הייתי מאושרת. מאז? אני שונאת להיות חלשה, אני בזה לחולשה. אך כשאני רואה את המבט העצוב והנוסטלגי בעיניו אני נשברת.

"את יודעת.." הוא החל לומר וסגר לי את פתח המחשבות. "אני לא חשבתי שזה יהיה הסוף שלנו, שככה אנחנו נסיים". גיחוך קל שמלווה במועקה גדולה נפלט מפי. איך הוא יכול לומר זאת כשהוא בחר לנו את הסוף הזה? הרי ההחלטה הייתה בידיו! עיניו ממוקדות בחתול הקטן הישן בצד המדרכה וקמט חד במצחו. "באמת נועם, אני רציני. אני רציתי איתך חיים. רציתי איתך עתיד, ראיתי אותך איתי עד הסוף..", ברגע זה אני מפסידה לדמעות שיורדות ללא שליטה, ויובל אף לא מבחין בכך. הוא עסוק במחשבותיו. "אני לא יודע איך הזמן עבר כלכך מהר.." הוא שוב מתהלך מצד לצד וידו מושכת בשיערו לאות תסכול, "אני רציתי לעצור, ולהחזיר אחורה, כלכך הרבה פעמים, להחזיר את כל מה שהיה בינינו, אני דמיינתי אותנו ביחד, כל הזמן, ופשוט לא הצלחתי להביא את עצמי אלייך, הייתה לי סיבה נועם את חייבת להבין, אני רציתי לספר אבל לא יכולתי.. אני מצטער, נועם, את הכל בשבילי.." גבי פונה אליו ואני מתייפחת, נאבקת על כל טיפת אויר שתמלא את ראותיי. 'בבקשה תפסיק, בבקשה תפסיק, בבקשה תפסיק', אני חוזרת שוב ושוב והוא לא נראה כי הוא שומע. זרועות חמות עוטפות את גופי, כאילו מגנות מכל פגע. אני נושמת עמוק את ריחו של הפגע עצמו ונרגעת, ומבינה שנפלתי לזרועותיו. תרתי משמע.

ברגעים אלה אני מרגישה שאין מילים שיוכלו לתאר את רגשות ההקלה, השחרור והכאב הבלתי פוסק שתוקפות את הלב שלי.