להבה שמורה

פרק שישה עשר

הרבה זמן שזוהר פשוט הלכה והלכה בין שדות החיטה שנדמה שלא ייגמרו לעולם.

השקט מסביבה היה מוזר, אבל היא לא הרגישה מוזר או חשדות כלפי הדבר, הרי לא אמורה להיות סיבה שבגללה יהיו אנשים בשדות בשעות הבוקר המוקדמות.

כבר שעתיים שהיא רק מתקדמת בין השדות והיא התחילה לחפש מקום לנוח. שיערה התחיל להיות מגעיל מכל הלכלוך שדבק בחיטים, ורגליה היו עייפות.

כשנעמדה על קצות אצבעותיה לא ראתה דבר באופק, ואפילו כשניסתה לקפוץ הכל היה חסום. היא החליטה להתיישב במקום על אף החום, לאכול לשתות ולנוח מעט בכדי לאגור כוחות להמשך יום מתיש של מעבר בין שדות חיטה.

*****

"איפה היא?!?" הנסיך כמעט איבד את צורתו משיגעון.

כבר שלוש שעות שחיפשו את הנסיכה בכל הממלכה והיא לא נמצאה בשום מקום. אפילו למקום מגוריה הישן הלכו ולא מצאו אותה.

"מי ראה אותה היום בבוקר?" הוא רעם לתוך מיקרופון גדול ששידר את מילותיו לכל אנשי הארמון.

"אני, הוד מעלתך" ליזה רעדה מפחד ודמעות זלגו על לחייה. "ואיפה היא הייתה??!" פניו התחילו להאדים ותחושות של תסכול התחילו לעלות בבטנו. הוא הרגיש שהוא מפספס משהו ואינו מבין מה הדבר.

"היא לא הייתה..." היא מלמלה והסתכלה על הרצפה. לרוב הנסיך יכל לזהות ישר אם ליזה אומרת דברי אמת או משקרת, אבל עכשיו לא הצליח לפענח את הרגשות שהשתלטו על פרצופה. היא נראתה מדוכאת בעוד דמעות זולגות על לחייה, אבל צעדיה התמלאו חיים כמו חזרה לגיל 20 מחדש.

"מה את לא מספרת לי?" הוא שאל בחשד. זאת הנקודה שזמזמה בראשו וקראה לו לחשוב על הדברים מחדש ולנסות להבין מה לא מסתדר.

"הגעתי היום בבוקר לחדר שלה, מצאתי את הפיג'מה שלה זרוקה על הרצפה עם כמה חפצים שהוציאה מהמגירות כנראה בזמן שחיפשה דבר מה.

הנסיכה לא הייתה וגם הודעה היא לא השאירה. אני לא יודעת לאן הלכה או כיצד נעלמה, אבל אני יודעת שהיא איננה" היא אמרה ומחתה זרם חדש של דמעות שאיים להרטיב את בגדיה.

"כבודו!" מישהו רץ לעבר הנסיך בהיסטריה מוחלטת וידיים באוויר- "פרצה שריפה בשדות שמאחורי הארמון!" הוא רץ ממקום למקום ולא עשה דבר. פשוט דאג להלחיץ את כל הסביבה, אבל הנסיך נשאר שקט ומחושב עד שניצוץ קטן התחיל להופיע בעיניו.

"אני יודע!" הוא אמר וחיוך גדול התפרש על פניו.

"תביאו את בודקי הדנ"א" הוא הורה לכמה חיילים שעמדו לצידו. "הולכים לחפש אותה במקום היחיד שעוד לא חיפשנו." הוא חייך חיוך גדול ויחד עם החיוך על פניו מבטה ורגשותיה של ליזה נמחקו כלא היו. היא הרגישה איך כל האוויר בריאותיה נגמר.

*****

"אמא?" זוהר שאלה בלחש. אמה הופיע מול פניה במלוא עוצמתם ויופיים כאילו היו אמיתיים.

"זוהר שלי" היא קראה ועיניה נצצו מדמעות.

"אמאאא!" היא ניסתה לרוץ אליה, להושיט לה יד, אבל היא לא הגיעה. היא כל כך חיכתה לרגע בו תוכל לקבל את חיבוקה הגדול והאוהב של אימה ששכחה שהיא כבר לא בין החיים. האמנם?

"אל תאמרי זאת" האם השפילה מבט ודמעה בודדה נשרה על לחייה.

"מה?" זוהר לא הבינה.

"שאני מתה.." הדמעה הראשונה כמו פתחה שער לכל הדמעות בעינייה ונהר החל לזרום מבעדן.

"אבל זה נכון.." זוהר מילמלה "לא?" היא פתחה את עיניה כאילו הדבר אפשרי, כאילו אימה עוד יכולה להציל אותה מהגהינום אליו נכנסה, לפתור אותה מכל הסבל שההיפנמה שלה הובילה אותה אליו.

"אני מתה" אמה ענתה והישירה מבט אל זוהר, "אבל אפשר גם אחרת." היא הוסיפה.

"מה זאת אומרת?" זוהר לא הבינה את פשר המילים. הדברים לא הסתדרו במוחה, לא התיישבו כמו שצריך במגירות השכל.

"העולם הזה, העולם שבו אנחנו נמצאות, זה עולם אחר, עולם בו הכל אפשרי." היא התחילה לספר והורתה לזוהר להתיישב.

"פה תוכלי ללמוד לשלוט באש שהיא בעצם ההיפנמה שלך, פה גם אני חיה, וכך כל אדם אחר. את יכולה לחשוב על מה שאת רוצה, ואף אחד לא יוכל להרוג אותך. תישארי פה ויהיה לך טוב" תחינה נשמעה בקולה, אבל זוהר עוד הייתה מבולבלת.

"קודם אני רוצה להבין, הנסיך, מה הוא רוצה ממני? מה כל הסיפור שם? למה צריכים לפגוע בי? להרוג? מה הוא רוצה?"

"יש נבואה ישנה שטוענת שאת תביאי את החורבן על הממלכה"

"מה זאת אומרת? מה הנבואה אומרת?"

"בין מים ואש, בין חורבן לעולם

בין אבדון למציאות, בין יחיד לכולם

תהיה האחת

כוחות האופל יוליכוה שולל

לא תראה מה טוב ומה רע,

תגרור ממלכה לעולמה, אל סופה."

"מה?" ראשה החל לכאוב ודברי אמה החלו להבהב כמו מזהירים מפני משהו חמור שעוד לא הבינה במלוא משמעותו.

*****

ראשה של זוהר כאב. היא התעוררה אל עולם שחור מלא בעשן. מה היא עשתה?

לקח לה זמן להבין שהיא נמצאת בלב ליבה של שרפה חריפה בשדות החיטים, אבל רק היא והמעגל הסובב אותה עדיין טרי ולא עולים בלהבות.

היא לקחה צעד לתוך השריפה וגילתה שעוד יש לה מקום לתקן, עוד לא החריבה את העולם שבחרה...

לאט לאט צעד צעד התקדמה בשביל שיצרה לעבר מקום שהיא עצמה לא ידעה, אבל קיוותה שזהו קצה הדרך במקום המקולל.

במבט לאחור גילתה שבכל מקום בו דרכה לא דלקה האש, כאילו כיבדה אותה. זוהר חייכה לעצמה והמשיכה בדרך עד שהבינה את חומרת המצב. לא רחוק מהמקום בו עמדה נשמעו קולות ומים רבים, ובלי התלבטות יכלה לדעת שגם הנסיך נמצא בין הנוכחים, ורק יחכה לרגע בו הוא יגלה אותה. אבל הדבר החמור יותר הוא השביל שיצרה לעצמה, כי רק טיפש לא יבין שהוליכה את מחפשיה ישירות אליה דרך השביל בו אין אש והכל צומח.