נורהגאמי - סיפורו של אל רחוב

פרק עשרים ושבעה - קשרים

"עונת המבחנים תיכף מתחילה, הא?"
"אתן בטח ממש לחוצות..." היורי מלמלה. היא וחברותיה הלכו תחת המטריות בגשם, ונכנסו בדרכן הביתה למכולת.
"היורי, את זו שאמורה להילחץ! אני מתכוונת, את כל הזמן ישנה בכיתה! את תהיי בסדר?!"
"אני לא אירדם במבחן עצמו!"
"את חוזרת על החומר בבית בכלל?"
"כן, אני כן!" היא קראה. אני תוהה איך הן יגיבו אם אספר להן שאני לומדת יחד עם ילד מת... הייתי רוצה להפגיש אותן איתו יום אחד, אבל... אמי ויאמה בטח ישכחו ממנו מיד אחר כך...
היורי ניגשה אל הדוכן, והבחינה בלחמניות החמות שנמכרו בו. היא הוציאה את הארנק מהתיק, והצביעה על סוג הלחמניות שרצתה. "אני אקח שתיים כאלה, בבקשה." מאחוריה, שתי חברותיה הביטו אחת בשנייה בשאלה.
"אמי, יאמה, תמשיכו בלעדיי. אני צריכה לעצור איפשהו בדרך, אז נתראה כבר מחר!"
"היורי, קנית הרגע שתי לחמניות?!"
"כשחושבים על זה, בזמן האחרון את כל הזמן הולכת לאנשהו לגמרי לבד... יש מצב שזה בית של בחור?!"
"אה... סוג של, הוא יותר ילד מאשר בחור, אבל..."
"היי, גברת איקי! הבת שלך מסתובבת בחברה רעה!" לפתע אמי קראה.
"יש לה חבר צעיר ממנה! היא הולכת לבית שלו ומתעסקת איתו ממש לפני המבחנים!"
"מה?! לא, זו אי הבנה!"
"היורי את אוהבת דברים מכוערים! אני בטוחה שהוא בחור מכוער, נכון?! רק תסתכלי על הפרצוף של טונו שלך אחרי שהפסיד בקרב של שבוע שעבר!"
"הרסת לי את הסוף!!! תכננתי לצפות בזה אחרי שהמבחנים יסתיימו!!!" היורי קראה בתסכול.
"טוב, אל תשכחי להציג לנו את החבר שלך פעם הבאה!"
"ושלא יהיה מכוער כמו טונו!"
"אמרתי לכן שאתן טועות!" היורי קראה בעוד חברותיה החלו ללכת מהמקום. היורי הזועפת פנתה לצד השני, מתחילה ללכת.
"זה ממש לא ככה.. יוקינה הוא כמו אח קטן בשבילי..." היורי מלמלה בעודה עוברת באחת הסמטאות. היא הסבה את מבטה אל חתול שישב על אחד מפחי האשפה, וכשהבחין בה החתול קפץ מהפח, מפיל אותו על צדו ובורח.
"אאו!" לפתע היורח שמעה צרחה, והביטה אל תוך הפח.
"יאטו?!" היא קראה, והוא יצא מתוך הפח, מתיישב על הרצפה. הוא הצמיד את רגליו אל בטנו והסב את מבטו לצד, מסרב להביט בה. "הגיע הזמן שנדבר!"
"ע... על מה בדיוק?!"
"איך זה שאתה תמיד מופיע איפה שאני נמצאת?! אתה עוקב אחריי או משהו?!"
"איך את מעזה להאשים אותי בדבר כזה?! אני פשוט משגיח עלייך, זה... זה קשור לעבודה!"
"הו כן?! יש לך המון זמן פנוי, אני רואה!" היא קראה, ונאנחה בייאוש. היא הרימה את המטריה הורודה שלה כך שתגן על שניהם מהגשם, ובתגובה יאטו הפנה אליה את מבטו. "אני לא יודעת למה אתה מתחמק ממני לאחרונה, אבל עכשיו גם התחלת לעקוב אחריי כל הזמן. זה ממש מציק לי, זה מעורר בי חוסר נוחות. אז אני החלטתי, יאטו." היא הכריזה. "מעכשיו, אני אבוא לבקר אותך כל יום! זה ירגיע אותך?!" היא שאלה, וסומק הזדחל אל לחייו. היורי הסמיקה חזרה. "זה... זה לא משהו מוזר, כן?! זה פשוט כי עוד לא מילאת את הבקשה שלי..." היא מלמלה. "אני לא כמוך, אני מקיימת את ההבטחות שלי. ואני לא אשכח אותך!" היא קראה, מניחה בידיו בעדינות את השקית עם הלחמניות שקנתה. "זה בשבילך ובשביל יוקינה, אז תתחלק בזה איתו. אמרת שאתה רוצה לאכול כאלה, לא? לחמניה עם ארבעה סוגים של גבינה מותכת." היורי אמרה. יאטו הביט בה, הביט לתוך השקית וקם על רגליו.
אך להפתעתה של היורי, יאטו העמיד את הפח ונכנס לתוכו שוב, סוגר אחריו את המכסה.
"אני תוהה אם השקר הזה באמת נכון..." הוא מלמל, והיורי קירבה את אוזנה אל הפח.
"הא? אמרת משהו?"
"ראו לך את התחתונים קודם." הפרצוף של היורי האדים בתשובה, והיא הפכה שוב את הפח על צדו, בועטת בו בחוזקה. הפח התגלגל במורד הדרך, יחד עם הצרחות של יאטו.