*הפרק ארוך, ולקח לי המון זמן לכתוב אותו, לכן אני אבדוק אותו מחר... ממש מתנצלת אם יש טעויות, ואני מבטיחה שאעבור עליו.*
ביום חמישי בבוקר אני לא מופתעת משיחת הטלפון מאימי, ואני בטוחה כי היא אינה מופתעת שאינני עונה לה.
"אווה, יקירה," היא התחילה לומר במשיבון, "אני יודעת כמה את לא רוצה לראות אותי או אף אחד אחר פה, אבל אני מבקשת ממך לשקול זאת,"
אני נועצת את מבטי בטלפון שלי בעודי קושרת את שרוך המגף שלי, מסדרת את המכנסיים השחורים הצמודים והארוכים שלי אשר מעליהם לבשתי שמלה אפורה שהגיעה עד אמצע ירכי.
"אני באמת חושבת שריצ'רד היה נורא רוצה שתבואי." במילים הללו אני מזדקפת. איך יש לה הזכות בכלל לומר שהיא יודעת מה הוא היה רוצה? היא בכלל לא אהבה אותו, אז מה לעזאזל היא חושבת לעצמה?
"טוב, אני מחכה לך בקוצר רוח! מתגעגעת מאוד מאוד, להתראות." ביפ.
מתגעגעת, אה?
אני לוקחת את הטלפון ומכניסה לתיק בעצבים, שמה את הרצועה על כתפי וסוגרת את דלת חדרי בטריקה מאחורי.
אני כועסת עליה, רותחת אפילו. מה עבר בראשה כשאמרה את כל הדברים הללו?
מעולם, אבל מעולם, היא לא אמרה שהתגעגעה אליי.
גם לא כשחזרתי מטיול ארוך מבית הספר, או כשחזרתי מבית החולים לאחר יותר משבועיים בהם שהיתי שם.
היא גם אף פעם לא אמרה לי שהיא "מחכה לי בקוצר רוח!", לפי מילותיה הספציפיות. וזה אומר רק דבר אחד: היא צריכה משהו, והיא תעשה הכל כדי להשיג אותו, לא משנה מה.
דבר נוסף לרשימת הסיבות לבחירה שכדאי שלא אלך.
***
כשאני סוף סוף מוצאת את מייבל וזואי אחרי שעות ארוכות של חיפושים, אני לא מאמינה שכל הזמן הזה הן היו לי ממש מתחת לאף; בקונדיטוריה בתוך האקדמייה.
YOU ARE READING
Fixing The Broken-הוקפא
Romantizmלשעבר-let's see you try to fix the broken אווה קרלה שרק סיימה תיכון ידועה בכל רחבי אמריקה כפסיכולוגית מעולה בתחומה למרות גילה הצעיר. היא התמודדה עם אלפי תיקים- מנערות שחוו מקרי אונס, הטרדות, עד לכאלה שחשבו שאיבדו את שפיעותם. היא ידועה בעובדה שהי...
