כל ההתחלות שלי

פרק 1- שיר השנה

לא חשבתי ששיר שאהבתי ורקדתי לצליליו לא מעט פעמים ירעיל את מצב רוחי עד דיכאון וירדוף ללא מנוחה וכל פעם יזכיר לי את הערב הנורא ההוא שבו השיר היתנגן ברגעים הלא מתאימים. כל פעם ששמעתי את השיר המפורסם ניזכרתי שוב בדבר הבלתי נימנה ששינה את חיי.

פתחתי את המקרר בפעם השלישית בתקווה שבדרך קסם כל שהיא יופיעה בו אוכל, אבל המקרר התנגד לכולל ניסים. כבר שבועיים לא יצאתי מהבית וזה כבר היום השלישי שאני לובשת את אותה פיג'מה. בשבועות האחרונים הייתי שבורה נפשית וחברתי הטובה ריינה טיפלה בי, ישנה איתי כי לא יכולתי להירדם לבד בימים הראשונים, היא קנתה אוכל ובילתה איתי את רוב זמנה הפנוי כדי לא להשאיר אותי לבד, אבל עכשיו היא לא כאן , היא הלכה בגללי ,במשך יומיים היא ניסתה לשכנעה אותי לצאת החוצה, ואני התנגדתי . היא אמרה שעד שלא אצה היא לא תחזור . לכן אני באותם בגדים כבר שלושה ימים כי היא לא הייתה פה כדי להכריח אותי להחליף אותם . ולכן אין לי אוכל במקרר כי היא הפסיקה לעשות את הקניות בשבילי. אני לא מאשימה אותה גם אני הייתי מתיעשת בשלב כל שהוא אם חברה שלי הייתה שבורה ומסרבת לצאת ממצבה.

נפלתי שוב לתוך הספה ביאוש. פעם לא הייתי שמה לב לתיקרה, בארבע עשר היומים האחרונים אני הסתכלתי עלייה במשך שעות וחקרתי כל פינה שלה כאשר הייתי על הספה, זה הסיח את דעתי ממחשבות נוראיות שגרמו לי להזניח את עצמי עד כדי כך. גירגור בטן נוסף הזכיר לי שאני מאוד רעבה. לאחר מבט אחרון בתיקרה (שהכרתי כמו את כף ידי) ושאיפת אוויר עמוקה, קמתי מהר, שמתי נעליים וג'קט. חטפתי את המפתחות והארנק מהשולחן. ברחתי מהדירה שלי , דאגתי לצאת מהר כי פחדתי שאתחרת על המעשה. כבר שכחתי איך נראת המעלית בבניין שלי, לפני שהיא נסגרה השכנה שלי הספיקה להיכנס. היא בת 60+ לפי דעתי ואנחנו גרות אחת מול השניה כבר כמה שנים, אנחנו אף פעם לא אמרנו שלום אחת לשניה כאשר היינו ניפגשות במעלית. עכשיו היא גם שתקה ולא היסתכלה עלי, אבל זה נראה כאילו היא כן רצתה לומר משהו. היא בטוח ידעה מה אני עוברת. לבסוף היא הסתכלה עלי וחיבקה אותי בפיתאומיות, הופתתי אבל חיבקתי חזרה "תהיי חזקה" היא אמרה, המעלית ניפתחה ושתיינו יצאנו. "אם את צריכה לדבר אם מישהו את מוזמנת אלי לכוס תה" היא אמרה אלי בחיוך מרגיעה ויצאה מהבניין. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהיא חייכה אלי.

התישבתי באוטו שלי. כל כך התגעגעתי לסירחון שלו. התנעתי אותו, לרגע היה לי חשש, אני לא נהגתי כבר הרבה זמן ובפעם האחרונה שהייתי באוטו זה היה ביום הארור ההוא. לשמחתי זה היה רק רגע של חשש ולא יותר מזה. לחצתי על הגז בשיאי הכוח ויצאתי מהחנייה. כל הדרך לסופר נסעתי כמו משוגעת שהחזירו לה את הרישיון נהיגה לאחר 20 שנה. חטפתי אוכל ומצרכים מהמדפים והעגלה שלי התמלאה מהר בבירות ושקיות צ'יפס. הקופאית הצעירה הסתכלה עלי במבטים משונים, אני חושבת זה כי עדיין הייתי לבושה במכנסי הפיג'מה והשיער שלי היה מבולגן, הוא נראה כמו שיער של מכשפות. לאחר ששמתי את כל הקניות בבגץ' יצאתי מהחניית סופר בדרכי הביתה. הרדיו השמיעה רישרושים, העברתי כמה תחנות ואז התחיל להתנגן השיר היחיד שפחדתי ממנו. קפאתי במושבי , הזיכרון התחדש ונראה מול עייני, צרחתי ולחצתי על הבלמים. האוטו מאחורי צפר חזק ולגלגיו חרקו על הקביש. גופי ניזרק קדימה וראשי ניחבת בהגה. מכוניות התחילו לצפור מאחור ולעקוף אותי מהצד, הרמתי את ראשי ראיתי במראה שיורד לי דם מהאף, ניגבתי אותו בשרבולי, החנתי את האוטו בשולי הכביש, שמתי את ראשי על ההגה והיתחלתי ליפכות. מפורקת, שבורה, יכולתי לחשוב על עוד הרבה מילים שהיו מתאימות למצב שלי כרגע, לא ידעתי איך לצאת מהבכי או איך להמשיך להיתמודד עם החיים שלי בילעדיו, מה איגרום לי להפסיק ליפכות לתוך הכרית כל לילה או מה יעשה לי חשק לקום בבוקר. איך להמשיך לחיות? האם כדי לחיות? גירשתי את המחשבות העיומות מראשי והיתקשרתי לריינה ליפני שאחלית להפסיק את חיי.