נורהגאמי - סיפורו של אל רחוב

פרק שלושים - כלא

"היורי!!! היא שוב התעלפה?!?!"
"בבקשה תירגעי, מותק." באחד מחדרי בית החולים איקי, אביה ואמה של היורי התאספו סביב המיטה עליה היא שכבה, מחוסרת הכרה.
"נראה שהיא לא הייתה עם חברותיה היום."
"היא לא פצועה בשום מקום, פשוט ישנה." האב הרגיע את אשתו. הוא קם ממקומו, ניגש לאחות בית החולים שעמדה בכניסה לחדר. אך לידה עמד אדם נוסף, נשען על הקיר. יאטו. "הנשימה שלה קצת רדודה, וגם הדופק שלה דיי איטי. בבקשה תביאי הנה מכונת הנשמה, רק ליתר ביטחון." האב הסביר בשקט, לא רוצה להלחיץ את אשתו.
"אוקיי." מבטו של יאטו עבר אל מיטת בית החולים, איפה שאמה של היורי ישבה והחזיקה את ידה של בתה.
"אלוהים... בבקשה, תן להיורי להתעורר בריאה ושלמה..." למשמע התפילה, יאטו יצא מהחדר במבט נחוש על פניו.
אני בא, היורי.

~~~

"מה זה המקום הזה?! איפה אנחנו?!" היורי קראה כשפקחה את עיניה. היא וקאזומה היו בסוג של מערה, שבפתחה הייתה דלת סגורה עם סורגים למעלה. קאזומה הביט דרך החריצים.
"אני לא יודע... נראה שאיבדנו את ההכרה, ושמישהו לקח אותנו הנה. אין לנו דרך לצאת..."
"א... אז חטפו אותנו?!" היורי קראה בהתרגשות.
"אממ, כן..." קאזומה מלמל בבלבול.
"אם כך, נראה שאין לי ברירה..." היורי מלמלה. "החוטפים שלנו עשו טעות... הם חטפו את האדם הלא נכון!!!" היא קראה, רצה לעבר הדלת.
"מה...?"
"בעיטת הג'ונגל!!!" היא קראה, בועטת בדלת בכל הכוח. הדלת המכושפת ספגה את הכוח, והעבירה אותו חזרה להיורי שצרחה בכאב ותפסה ברגלה.
"ניסיתי להסביר לך. זה חסר טעם."
"אבל... יש לי מבחנים מחר...!" היא מלמלה בעצב.
"אני מצטער שסיבכתי אותך בזה..." קאזומה מלמל, והיורי הנידה בראשה.
"אני תוהה אם יאטו בסדר..." היא לפתע מלמלה. "הוא היה חלש, אני מקווה שהוא יצא מזה בריא ושלם..."
"במקום לדאוג ליאטו, כדאי לך לדאוג יותר לעצמך. כישוף מפריד בכוח את המקום הזה מהעולם שמחוץ לו. אם תישארי פה יותר מדי זמן בצורה הזו... את תמותי." הוא הסביר, והיורי הביטה בו בעיניים ענקיות.
"א... אין מצב!"
"אני מצטער..." קאזומה מלמל, מתיישב על הרצפה. "קוגאהא הזה... למה הוא חטף אותנו? ולמה לא הצלחתי לקשור אותו עם השם 'קוגא'?"
"מה זה אומר... לקשור מישהו בעזרת שם?" היורי שאלה, וקאזומה הביט בשמו שנח על גב כף ידו הימנית.
"שם הוא ברכה שניתנה לנו ע" י המאסטר שלנו. אבל זו גם קללה." הוא הסביר. "מאז ימים עברו, נתינת שם שימשה כדי לכוון את מי שהשם שייך לו, והטכניקה הזו עובדת על אותו עיקרון. אבל אפילו כשקשרתי את קוגאהא עם שמו זה לא השפיע עליו." קאזומה אמר, ולפתע אימה הופיעה על פניו. "זה אומר שיש לו שם נוסף חוץ מ-'קוגא'. הבחור הזה... הוא נורה?"
"זה אומר שיש לו מאסטר נוסף?" היורי שאלה.
"לא, אבל זה לא יכול להיות. על הגוף שלו יש רק שם אחד, 'קוגא'. כולם ראו את זה." קאזומה הסביר.
"אז מה בדיוק קורה כאן?"
"אין לי מושג. אבל מה שבטוח זה שקוגאהא בגד בווינה." קאזומה הבהיר. "להשתמש בפאנטומים למטרות אישיות ולהחזיק בכלי נשק כמו המטה המקולל... מה קוגאהא ואיהא עושים עם השמות שהמאסטר שלהם נתנה להם? בשבילנו, שם הוא דבר מאוד חשוב..." הוא מלמל.
"קאזומה, תגיד, למה אתה ה-'מה' היחיד?" היורי לפתע שאלה. "תהיתי לגבי זה כבר הרבה זמן. קוראהא, איהא, קינוהא, טסוגוהא, לכולם השם נגמר בצליל 'הא', אז למה לך לא...?" קאזומה חייך קלות.
"אולי זה בשביל להראות שהשינקי שייכים להם, אבל אלים רבים מוסיפים צליל מסויים לשם הרשמי של השינקי שלהם וכך פונים אליהם. יאטו למשל משתמש בסיומת 'נה'." היורי נזכרה בפעם בה יאטו פגש את השינקי של טנג'ין ששירתה אותו לשעבר, וכינה אותה 'טומונה'. בדומה ליוקינה, שני השמות שלהם הסתיימו באותו צליל. "והאדון טנג'ין משתמש בצליל 'יו'. כרגע, ווינה משתמשת בצליל 'הא' בשביל לסמן את השינקי שלה." הוא אמר.
"כרגע...?"
"כן. לפני כן... היא השתמשה בצליל 'מה'. אני הוא השורד היחיד משבט זה." קאזומה הסביר. עיניה של היורי התרחבו בבהלה.
"ה... השורד היחיד? זאת אומרת ש...?"
"כולם חוסלו." קאזומה הסביר, מביט בעיניה של היורי. "יאטו שחט את כולם."

~~~

"היורי נחטפה ע"י בישאמון?!" יוקינה קרא. יאטו עמד בפתח הבית של קופוקו, בעוד יוקינה עמד בכניסה. קופוקו ודאיקוקו הציצו מהסלון אל המתרחש. "איך זה קרה?! אתה היית שם, למה נתת לזה לקרות?! למה לא עצרת אותה?!" יוקינה קרא, ולפתע קפא. הוא נזכר בשעות הרבות בהן ישב מתחת לשמיכה ובכה. "זה הכל באשמתי..."
"זה לא משנה עכשיו." יאטו אמר, נועץ מבט ביוקינה. "בוא נלך לכסח אותה!" מבטו של יוקינה השתנה למבט נחישות.
"כן!" הוא קרא, ושניהם החלו להתרחק מהמקום.
"ה... היי! חכו רגע!!!" דאיקוקו קרא, קם ממקומו. "אל תגידו לי שאתם מתכוונים לפלוש לאחוזה של בישאמון לגמרי לבד! זה מטורף!!! אתם כל הזמן הזה ברחתם ממנה, נכון?!" דאיקוקו וקופוקו הביטו באימה בעוד יאטו ויוקינה התעלמו מאזהרותיהם והמשיכו ללכת. "יאטו!!! אל תעשו את זה!!! אתה הרי יודע שאסור להתעסק עם הבחורה הזאת!!!" הוא המשיך לקרוא, אך יאטו ויוקינה כבר התרחקו מהמקום. "לאן קאזומה נעלם בזמן שכזה?" דאיקוקו תהה בפחד. "קופוקו, בואי נעצור אותם! תשתמשי בי!" הוא קרא, אך קופוקו המשיכה לשבת מול שולחן האוכל עם מבטה לרצפה. "קופוקו!!!"
"אם נעשה את זה, יקרה אסון. זה בסדר מבחינתך שהרבה אנשים ימותו?" דאיקוקו הביט בה בפחד. "יאטי בהחלט עשה דברים נוראיים... אבל... היורין לא קשורה לזה... למה שבישא תחטוף אותה?"
"אם יאטו יצליח להרוג את בישאמון, היא תיוולד מחדש. אבל חסר שם כמו יאטו..." דאיקוקו מלמל. לפתע קופוקו שלפה מכיס הג'קט שלה שטר של עשרת אלפים יין, והניחה אותו על השולחן בחבטה.
"אם כך, בוא נתערב! ליאטו יש רק עשרה אחוזי סיכוי לנצח נגד בישאמון!!! אז אני מהמרת שבישא תנצח!!!" היא קראה, ודאיקוקו הביט בה במבט נוקשה.
"דווקא עכשיו, מכל הזמנים את רוצה לשחק?!" דמעות הופיעו בעיניה של קופוקו.
"אבל אם אתערב שבישאמון תנצח זה לא אומר שהיא תפסיד?!?! אני הרי אלת המזל הרע!!!" היא קראה. "היא תפסיד, נכון?! יאטו ינצח, נכון?!?! נכון?!?!"

שלום! ^.^
מצטערת שלקח לי זמן לפרסם את הפרק (ועל זה שהוא קצר!) , היה לי הרבה על הראש לאחרונה. בכל מקרה, מקווה להעלות פרק נוסף בקרוב!