//Another//

prologue

רוח חזקה וגשם מעיפים את קצות שיערי מצד לצד, מרטיבים את פניי ובגדיי שנדבקים אליי ומקשים יותר על כל צעד ותזוזה נוספת. נשימתי כבדה, והמטרייה השבורה שבידי, נגררת על האספלט בצליל צורם, שממלא את הרחוב. כמה מכוניות עוברות, ואנשים רבים עוברים על פניי. מספר פנסים מאירים באור חלוש.
למזלי, הגשם נפסק.

פתחתי את דלת הדירה, לא לפני שזרקתי את המטרייה לפח. הורדתי את נעליי עם גרביי, מכתימה בכפות רגליי את רצפת הפרקט החום, ומשאירה כמה סימני ידיים רטובות על הקירות בצבע שמנת. אני מורידה את בגדיי וזורקת אותם לערימת הבגדים המלוכלכים, מרשה לעצמי ללכת עירומה בבית, על השטיח הרך, מתחת למזגן החמים.

"מארק! אני בבית!" צעקתי הדהדה ברחבי הבית.
"כריסטינה? סוף סוף! איפה היית?" שאל בצעקה מחדרו. "סתם, טיילתי, אתה יודע, אני אוהבת את אווירת הגשמים..." החזרתי בגיחוך, והורדתי את כובעי, משחררת את שיערי הרטוב לשכב בגלים על גבי. הוא יצא לקראתי, במכנסי טרנינג שחורים וחולצה אדומה כהה. למראה גופי העירום, והרטוב מהגשם, הרחיב מארק את עיניו וחיוך נפרש על שפתיו.

"הו, אז זה מה שאת רוצה?" שאל בערמומיות.
"שתוק אתה. אני הולכת להתקלח." אמרתי בעודי זורקת עליו את הכובע הרטוב שלי.
"אה, ותנקה בבקשה את הריר מהשטיחים!" צעקתי, ושמעתי את צחוקו של מארק.
"כמובן, מלכתי!"

***

שמי כריסטינה מרפי. אני בת 19 וחצי, וגמרתי את הבית ספר בהצטיינות. מארק סטון. ידיד ילדות שלי, החבר הכי טוב שלי. הידיד ההומו שכל בחורה תאחל לעצמה. עם אימי, שעובדת כחשפנית וזונה בברים, ואבי השיכור, ברחתי מביתי בגיל שש עשרה לגור עם מארק, ואימו הנחמדה.

מאז גיל 15, אני עובדת במסעדה כמלצרית. חוסכת כסף. כבר שנה וחצי, מאז שסיימנו עם מארק את התיכון, אנחנו גרים ביחד בדירה שכורה, ומתחלקים חצי-חצי בשכר.

אנחנו לא זוג, ומעולם לא חשבנו על זה. הוא הומו, ואני אוהבת את זה בו. אנחנו מעבירים בדיחות גסות עם גוון מיני אחד על השנייה, ולא מתביישים אחד מהשני להלך עירומים ברחבי הבית. בסופו של דבר, כולנו אורגניזמים זהים עם אנטומיה זהה.

השנה, אני הולכת לאוניברסיטה, ללמוד פסיכולוגיה, אני מקווה. אם יקבלו אותי כמובן. מארק ילמד רפואה. הוא פשוט גאון מהלך עם ממוצע 98.

המראה שלי דיי רגיל. עיניים אפורות-ירוקות, שיער חום עם אומברה בלונד. שפתיים גדולות, עצמות לחיים גבוהות. גובה בינוני. משקל בינוני. הדבר היחיד שאני מתגאה בו זה הרגליים והישבן, שירשתי מאימי.
רגיל, הלא כך?

אז בואו נמשיך.

שטפתי את גופי בזרם המים החמים, נהנת מהתחושה הנעימה.
יצאתי מהמקלחת, מתעטפת במגבת רכה. המראה הייתה מלאה באדים, ייבשתי את גופי ושיערע במגבת יבשה, וחזרתי לחדרי.
על מיטתי הייתה מעטפה.
אוניברסיטת אוקספורד.

ליבי החסיר פעימה מהתרגשות, אך החלטתי להתעלם מהמעטפה, לבנתיים, ולהמשיך בדבריי.

לבשתי פיג'מה חמה, והתעטפתי בשמיכה חמה, לוקחת את האייפון הלבן שלי, שקינית מכספי, מדברת עם חברתי ונסה בווצאפ.

ונסה: "יואו כריס תקשיבי, קיבלתי מכתב מאוקספורד, והתקבלתי!! היית מאמינה? קיבלת?"

אני: "כן, קיבלתי אבל לא בדקתי בנתיים."
"אני אחכה למחר בבוקר."

ונסה: "אוי, כריס... את כל כך אוהבת למשוך דברים חחח"

אני: "טוב, הלכתי לישון את שנת היופי שלי."

ונסה: "החלטה נבונה, את צריכה את זה."

אני: "סתמי כלבה. לילה טוב."

ונסה: "ליל"ט"

שמתי את הטלפון במטען, והתעטפתי בשמיכה חמה.

מחר יהיה יום חדש.

***

היי!
אז התחלתי סיפור חדש.
מקווה שתאהבו אותו!