//Another//

Capter 1

הסתכלתי על המעטפה ששכבה על השידה שליד מיטתי. הרגשתי את בטני מתהפכת, כשרק חשבתי על התוצאות.
אם ונסה התקבלה, אז גם אני, לא?
לא.
הקול הפנימי שלי ענה על שאלתי.

"תפתחי כבר." רטן מארק, בעודו נשען על משקוף הדלת. נאנחתי, ולקחתי את המעטפה לידי, בוהה באותיות ובמילים שכתובות בכתב מסודר, נותנות למכתב מראה מאיים.

מארק התקדם והתיישב לידי.
לאחר מספר שניות הוא לקח ממני את המעטפה, פותח אותה בזריזות וקורא.
"כריסטינה מרפי היקרה.... בלה בלה בלה.... שנת לימודים.... אוניברסיטה... אממ... הוא הנה..." מארק דיבר בבלבול ובאיטיות, בכוונה כדי לעצבן אותי.

"נו קדימה!" הפצרתי בו.
"אוקיי, אוקיי, מצאתי. אנו שמחים לבשר לך שהתקבלת לאוניברסיטת "אוקספורד" לקורס לתואר ראשון בפסיכולוגיה!" אמר מארק בהתרגשות, וחייכתי בשמחה.
אמרתי לך, קול פנימי דפוק. הכל בסדר.

"אנו מחכים לבואך.
צוות, והנהלת אוניברסיטת "אוקספורד"." סיים מארק, וחיבק אותי בחוזקה.

"אמרתי לך!" הוא צעק בהתלהבות, ויצא מחדרי, משאיר אותי מאושרת עד הגג, קוראת שוב ושוב את המכתב.

***

אני עומדת פה. מול האוניברסיטה. תיק עור אדום על גבי, לובשת חולצת פסים שחורה ולבנה, וג'ינס סקיני תכלת.השארתי את שיערי פזור.

"את מוכנה?" שאלה ונסה בקולה הצייצני, שבחרה ללבוש שמלה משוחררת בצבע בורדו, ולסדר את שיערה השחור לצמת זנב דג ארוכה שהתפתלה ונחה באלגנטיות על כתפה.
"כן. בואי כבר." מלמלתי. נכנסנו לבניין הגדול, שמבפנים נראה עוד יותר גדול. קירות לבנים עם גוון צהבהב, ושטיח שהשתרע על כל רצפת החדר בצבע כחול כהה. שלטים נצבו פה ושם שהראו על המקומות, ושורות של מסדרונות ודלתות.

"בואי. צריך ללכת למזכירות." אמרה ונסה לאחר שהבחינה בשלט המזכירות.

"שלום בנות, אתן חדשות כאן?" אמרה המזכירה בקול מתלהב. הנהנו. "אוקיי, רציתן משהו?" שאלה בחיוך.
"שלום. רצינו לדעת לאן ללכת..." מלמלתי בנימוס לעברה.
"מה שמכן?"

"כריסטינה מרפי."

"ונסה גרין."

המזכירה, שעל תג חולצתה היה כתוב "פאני", חיפשה משהו במחשב.

"אוקיי. כריסטינה, לכי לחדר מספר 294 בבניין הזה, בקומה שלישית. ונסה, חדר 27, הבניין הראשון משמאל." אמרה פאני בחיוך. והושיטה לעברנו כמה דפים.
"תודה..." מלמלנו, ויצאנו ממשרדה.

"טוב, אז כאן דרכינו נפרדות." חייכה ונסה חיוך מריר. אנחנו תמיד היינו ביחד באותם בתי הספר ובאותן הכיתות מאז שהיינו בכיתה ג'. היא עברה עם הוריה העשירים מאמריקה לפה, ללונדון, מכיוון שלאביה הייתה פה עבודה חשובה. לכן ההפרדה הזאת - קשה מאוד. אנחנו לא רגילות להיות בנפרד.
שנייה לפני שהתכוונתי ללכת, חיבקתי אותה חיבוק חזק.
"אל תעשי שטויות, כלבה." לחשץי לונסה, והיא צחקקה.
השתחררתי מהחיבוק.

"ביי." אמרתי, והסתובתי לכיוון המדרגות, מוחה דמעה קטנה שזלגה לה.
אלוהים, אנחנו יותר מידי קרובות.

***

התיישבתי בשורה השנייה מהסוף, לצד החלון, לבד. הכיתה כבר הייתה כמעט מלאה בתלמידים. לאחר כמה דקות הגיע המורה.

אלוהים חתיך.

שיערו החום שהיה מעוצב בתספורת מעוצבת, זיפים, עיניים כחולות וגבוה.

איזה ילדים יפים יהיו לנו.

"שלום תלמידים יקרים, שמי דרק סמית', אני בן 25. אני אהיה הפרופסור שלכם. החוק הוא כזה: אני מסביר, אתם שותקים. מילה אחת - ואתם עפים מפה. הרוב פה לא מזמן סיימו תיכון, ואני לא מורה נחמדה שנותנת הזדמנות שנייה." אמר בקול מחוספס והסקסי, ורשם את שמו באותיות גדולות על הלוח.
כנראה יש לי קראש על המורה שלי...

פתאום דלת הכיתה נפתחה, ונערה כבת גילי נכנסה. שיער בלונדיני בהיר, גלי-מתולתל שהגיע עד קו החזיה, רזה, אבל מלאה במקומות הנכונים, ועיניים חומות שוקולדיות. עור לבן, שפתיים גדולות וורודות, ואף כפתור חמוד.
לסיכום, מושלמת.
"אני... אני ממש מצטערת! לא הצלחתי למצוא את הבניין..." מלמלה במבטא רוסי קל.
"מה שמך?" שאל דרק.
"יוליה אלכסנדרה."

דרק חיפש את שמה בדף השמות.
"ובכן, יוליה. התיישבי..." הוא סרק בעיניו את הכיתה, ונעצר עלי. הוא בחן את פני בקפדנות מספר שניות, והמשיך. "שם." אמר לבסוף, והצביע עלי.
יוליה התקדמה במהירות, והתיישבה.

"היי." קולה החמים פנה אליי. "אז אממ... אנחנו יושבות ביחד?" אמרה וצחקקה בביישנות.
"כן. שמי כריסטינה מרפי." אמרתי בחיוך, על מנת לגרום לה להשתחרר במקצת.
"שמי יוליה, כמו שכנראה שמעת."